"כל הודעה שלישית שאני מקבל זה מברוכ, אבל על מה? יש משא ומתן, יכול להיות שיצא מדהים, אבל עוד אין כלום", אומר אמיר פורת (48), המייסד והבעלים היחיד של רשת הקונדיטוריה ביסקוטי. ובכל זאת, יש לו סיבה טובה לשמוח: קרן ההשקעות גרין לנטרן של ריצ'י הנטר מנהלת עמו משא ומתן לרכוש 50% מהרשת שלו לפי שווי של 450–500 מיליון שקל – שווי אסטרונומי בעולם הקולינריה הישראלי, ודאי כשמדובר בחברת נישה שמחזיקה בתשעה בתי קפה בלבד ועיקר עיסוקה הוא אספקת קינוחים למסעדות ובתי קפה ומגשי אירוח לאירועים. פורת מקפיד לשמור על זהירות: "זה ממש לא בסגירה עדיין, רק מזכר הבנות. אבל כל מה שיקרה יהיה לטובה, וביסקוטי תמשיך הלאה בכל הכוח".
כמה תתבאס אם זה יתפוצץ?
"ברור שאם העסקה לא תצא לפועל אני אתאכזב ואתבאס. אבל אני גם אדע להמשיך הלאה".
זאת הצעת הרכישה הראשונה שקיבלת?
"לא. בשלוש השנים האחרונות פנו אלינו כל מיני גופים, קרנות ומוסדיים. גם גרין לנטרן פנתה אלינו בעבר. חלק מההצעות היו תואמות לחשיבה שלנו על השווי, חלק פחות. אבל מעבר לסכום, אני תמיד מסתכל על האנשים שמדברים איתי. אני צריך כאלה שייתנו לי לנהל ביד רמה את העסק".
פורסם שגרין לנטרן מכניסה שותפים לרכישה: מגדל ודיסקונט קפיטל. מה הכרחי בעיניך לעסקה?
"אין לי מקום בעסק אם אני לא הגורם הדומיננטי בו. אני אוהב להוביל, זה באופי שלי. כך שאם אני מכניס שותף אני צריך להיות שלם איתו ב־100%, ובעיקר שיקבל אותי כמו שאני כי אני לא יודע להשתנות ברמת הדומיננטיות שלי בעסק. עם הקבוצה הזאת אני מרגיש שזה יכול לעבוד, לכן נכנסנו למשא ומתן".
מה רמת הדומיננטיות שלך בניהול העסק?
"מרמת כמה נקודות חלוקה ביום יש לכל נהג ועד איך נראים בתי הקפה לפני חג. אני לא קונטרול פריק, פשוט אוהב להיות מעורב".
המחלוקת בינך לבין גרין לנטרן היא על השווי?
"ממש לא. על זה מסכימים לפני המשא ומתן".
אז איפה זה תקוע?
"זה לא הוגן כלפיי או כלפי הצד השני לדבר על זה בעיתון. לא הייתי רוצה שהצד השני יחשוף את המחלוקות שלו איתי".
חשבת שתגיע לכזה שווי כשהקמת את ביסקוטי לפני 22 שנה?
"ממש לא. רק לפני חמש שנים התחלתי להעריך יותר את השווי שלנו, אפילו שלא ידעתי מספר. כשרואים גדילה משמעותית במחזור וברווח על פני יותר מעשר שנים, אתה מבין שיש לך משהו רציני ביד. וכשיושב מולך גוף רציני שעשה כמה עסקאות משמעותיות ומבין טוב מאוד את תחום המזון, ברור שהוא יודע מה הוא עושה".
בפורטפוליו של גרין לנטרן ניתן למצוא לא מעט חברות בתחום הקולינרי, ואם העסקה מול ביסקוטי תתממש, היא תהיה הרכישה הכי משמעותית שלה, לצד הרכישה הטרייה של יצרנית הצ'יפס תפוגן ב־500 מיליון שקל, שנעשתה רק בשבוע שעבר. מסע הרכש הקולינרי של הקרן של הנטר כולל רכישת 50% מרשת הקונדיטוריות של מיקי שמו לפי שווי של כ־60 מיליון שקל (שבניגוד לביסקוטי מוכרת בעיקר ללקוחות פרטיים) בשנה שעברה; 51% ממעדני יחיעם לפי שווי של 130 מיליון שקל ב־2022; 50% מפטריות מרינה לפי שווי של 325 מיליון שקל ב־2020; ו־81% מגלידות פלדמן לפי שווי של 55 מיליון שקל ב־2018. עסקה מוצלחת במיוחד של גרין לנטרן היתה רכישת 49% ממחלבות גד לפי שווי של 200 מיליון שקל ב־2015: לפני שבועות אחדים הונפקה מחלבות גד לפי שווי של 935 מיליון שקל.
לפי הסכום שהוצע לכם, אפשר להניח שגרין לנטרן תכוון את ביסקוטי להנפקה בהמשך הדרך.
"אני ממש לא יודע מה יוליד יום, וזה לא מעסיק אותי בינתיים. לחברה יש עוד המון כיווני התרחבות בקייטרינג ובאירועים ואפילו ביצוא לחו"ל".
עד כמה אתה ממונף?
"מהיום שבו הקמתי את העסק אני משתדל לעבוד במינימום מינוף, שנדרש כדי לשלם לספקים ולעובדים בזמן. אני משתמש בכלי הזה רק כשאני יודע שבטווח זמן קצר אני יכול לסיים אותו".
"כל שותף יהיה חייב לקבל את הדומיננטיות שלי בעסק. אני לא קונטרול פריק, פשוט אוהב להיות מעורב: מרמת כמה נקודות חלוקה ביום יש לכל נהג ועד איך נראים בתי הקפה לפני חג"
3 צפייה בגלריה
מפעל ביסקוטי בבני ברק. "התקופה הכי קשה היתה הקורונה. שאפנו לגמור את השנה בלי להפסיד, ולבסוף מצאנו פתרונות ואפילו סיימנו ברווח"
(צילום: אוראל כהן)
3 צפייה בגלריה
יונה. "היא שאלה אותי: 'אם אתה איש מכירות, למה אתה רוצה למכור עוגות ולא בניינים?'"
(צילום: נמרוד גליקמן)
11 אלף מ"ר של מתוקים
המפעל של ביסקוטי שוכן באזור מוסכים אפור בבני ברק, אבל בית הקפה שבחזיתו מציע בריחה לשפע מסחרר של מתוקים: מקראק פאי פיסטוק, דרך עוגות גבינה ומרנג לימון ועד כמובן הטרנד התורן: פאי דובאי. בית הקפה שוקק חיים, מלא חילונים וחרדים שיושבים פה בערבוביה, ובהם גם הסטנד־אפיסט ישראל קטורזה, שיושב פה דרך קבע בימי שישי. "זה הדבר היחיד שפועם באזור הזה", הוא אומר.
אבל השוס האמיתי כאן הוא כמובן מפעל הייצור של ביסקוטי, שמשתרע על פני 11 אלף מ"ר בבניין שמעל בית הקפה ובעוד כמה קומות בבניינים שמסביבו. בכל קומה מתרוצצים בקדחתנות עשרות רבות של עובדים: מפעילים מכונת רידוד בצק, מכניסים עוגות למכונת פריסה, עמלים על גימורים של קינוחים אישיים, מזלפים, אורזים או מסיעים עגלות עמוסי קינוחי בוטיק, מסודרים כמו חיילים, לאולם קירור ב־18– מעלות.
ביסקוטי מעסיקה כ־800 עובדים, שפזורים בין המרכז בבני ברק, בתי הקפה והמרכז הלוגיסטי שרכשה באריאל לפני שנתיים. וכל מחלקה במפעל היא עולם בפני עצמו: מחלקת קישים, מחלקת פאי, מחלקת עוגיות, מחלקת פרווה וטבעוני, מחלקת שמרים, מחלקת עוגות מוס וקרם, מחלקת עוגות גבינה, מחלקת אירועים ומגשי אירוח, וגם מחלקת פיתוח קינוחים חדשים שבה נעשים ניסיונות קולינריים. "האתגר", אומר פורת, "הוא השילוב בין ייצור תעשייתי לעבודת יד. כשאתה מייצר בעבודת יד עם המון השקעה ומגוון, אתה חייב הרבה שטח והרבה כוח אדם. אם הכל היה ממוכן היינו מסתפקים בחצי השטח. אומרים שעם הרבה כוח אדם קשה להרוויח כסף, אבל הוכחנו אחרת".
פורת מדבר במהירות, בולע מילים, חושב וחותך מהר. "יש לו אנרגיות שלא נגמרות", אומר עליו מנכ"ל ביסקוטי דודי אדניה. "הוא נכנס לפרטים הכי קטנים שיש, בטעם, במרכיבים, בנראות של המוצר. והוא לא מקבל 'אי אפשר', לא מוותר על כלום ולא מרפה. עם השנים זה התמתן קצת, כי אי אפשר לנהל ככה עסק של 800 עובדים. אז הוא למד לשחרר, אבל בדברים שחשובים לו, הוא ממשיך להתעקש. כשמחיר השוקולד הוכפל או כשהחמאה התייקרה, באו חברות והציעו תחליפי שוקולד או שילוב של חמאה עם מרגרינה ביחס 80:20, שיוזיל עלויות – אבל הוא לא מוכן לשמוע".
כל זה על אף שהשנים האחרונות היו קשוחות מאוד לעסק. הלקוחות שלך הם מסעדות, עסקי תיירות ובתי אירוח, שנפגעו מאוד מהמלחמה, ולפניה מהקורונה. מה זה עשה לכם?
פורת: "התקופה הכי קשה היתה בשנת 2020 עם סגרי הקורונה. כל המסעדות ובתי הקפה היו סגורים, אולמות האירועים היו סגורים, וכמעט כל בתי המלון. כל מי שהזמין ממני לא תפקד, וכשכולם בבית, אף אחד לא מזמין כיבוד. ישבתי עם דודי ואמרתי לו 'בוא נגמור את השנה הזאת לפחות בלי להפסיד כסף'. רצינו לשרוד. אז המצאנו מארזים מיוחדים לחברות וללקוחות פרטיים ולבסוף הצלחנו אפילו לסיים ברווח מסוים. בתקופה הזו, כשראיתי את הלויאליות של העובדים אליי, איך כולם התגייסו כי הבינו שצריך להילחם – הבנתי את העוצמה של העסק".
ואז באה המלחמה.
"בהתחלה גם לה היתה השפעה מטורפת, אבל לומדים למצוא פתרונות. ביוני, כשפרצה המלחמה עם איראן, זה היה בחמישי בלילה והיו לנו הזמנות מוכנות לאירועי סיום בבתי ספר ולאירועים פרטיים במאות אלפי שקלים. כל האירועים בוטלו, אז הקמנו עמדה למכירת מגשי אירוח בחנות ב־50% הנחה, כי אלה דברים שרק באותו יום אפשר למכור. מוצאים פתרונות".
אני מניחה שהמלחמה גם הגבירה את הביקוש הלאומי למתוקים.
"ברור שאנשים מתנחמים במתוק כשעצוב או מבאס להם, אבל עסק לא יכול להתקיים כל הזמן על גליצ'ים של רכבת הרים. צריך קצת שגרה ושקט. כלכלה לא קודמת לביטחון, אבל גם היא צריכה להיות שיקול עבור מקבלי ההחלטות. אנשים בנו עסקים, יש להם משפחות, ילדים. אי אפשר לחיות במצב מלחמה תמידי. לצאת למאות ימי מילואים זה לא חיים".
אתה אופטימי עכשיו לאור סיום המלחמה?
"רוגע ושקט יכולים להביא שגשוג כלכלי — תיירים יחזרו לישראל, אנשים יצאו יותר לבלות, זה פותח יותר אפשרויות ליבוא ויצוא. כשיש גשם של שגשוג בשוק - כולם נרטבים".
אדניה. "אמיר לא מרפה, אבל הוא התמתן עם הזמן, כי אי אפשר לנהל ככה עסק של 800 איש"(צילום: אוראל כהן)
הנטר. "רק אחרי יותר מעשור של גדילה במחזור וברווח הבנתי שיש לי משהו רציני ביד"(צילום: עמית שעל)
חקירת שב"כ בכפכפים וגופייה
פורת החל את דרכו בעולם הקולינריה כבר בגיל 14. "עבדתי במטבח של בורגר ראנץ ברמת השרון עד גיל 18, ובקיץ ניהלתי מזנון בבריכה. תמיד היה לי חיבור לתחום המזון, לעבודה עם אנשים, למכירות. בזה אני עובד עם הלב".
בגיל 24 החל לעבוד בדלפק של הקונדיטוריה דומיניק ברמת גן, ו"בתוך כמה חודשים כבר נתנו לי לנהל את המקום", הוא מספר. שם הוא התאהב בתחום הקונדיטוריה והחליט להתעמק בו.
השלב הראשון היה ללכת ללמוד קונדיטוריה ב"בישולים" כדי להבין את התחום מבפנים. "עד היום תני לי להקציף קרם או להכין גנאש – אני עושה את זה מעולה", הוא מעיד על עצמו. "רציתי לפתוח קונדיטוריה משל עצמי. לא רציתי לעבוד בייצור בעצמי, אבל כדי לפתח עסק כזה בצד היזמי, היצירתי, השיווקי והמכירתי חייבים להבין את עולם התוכן שלו, על כל סוגי החומרים והתוצרים שלו".
אז בשנת 2003, כשהוא רק בן 26, החליט פורת להקים את ביסקוטי כעסק קטן למכירת קינוחים למסעדות. "ידעתי שמסעדות מגישות קינוחים שהן קונות מספקים, והרגשתי שאני יכול להביא בשורה חדשה לשוק – קינוחים הום מייד ולא תעשייתיים, בהרכבה ייחודית לכל לקוח. להגיד לשף של מסעדה: 'תגיד לי מה אתה צריך, ואני אעשה לך'. חוץ מזה לא היה לי תקציב להקים קונדיטוריה רגילה, ובמודל הזה יכולתי לגדול בהתאם להכנסות של העסק".
הצעד הראשון בהקמה היה גיוס של שף־קונדיטור — רוסלה יונה, ילידת איטליה, שאותה מצא במקרה כשחיפש נכס למקום שלו. "הגעתי לקונדיטוריה שעמדה להיסגר ברמת אביב. הנכס לא מצא חן בעיניי, אבל על הקונדיטורית אמרו לי: 'היא משהו מיוחד'. אז קבענו פגישה. הייתי רק בן 25, והיא מעל 40. באתי אליה מחדר הכושר עם כפכפים וגופייה, ועשיתי לה חקירת שב"כ של יותר מארבע שעות. ומיד אחריה התחלנו לרוץ".
מה חיבר ביניכם?
"יש לה המון ידע, אבל בניגוד לאנשים בתחום היא נטולת אגו ועם ראש פתוח. למרות שהיא שקטה ראיתי בעיניים שלה המון פאשן שרוצה לצאת החוצה, ושהחזון שלי עושה לה את זה. הרגשתי שכל מילה שיוצאת מהפה שלה אמיתית. ומהצד של רוסלה – בעלה אמר עליי 'יש לי הרגשה טובה לגביו. הוא יורה קדימה, אבל עם כיסוי'. והיא עצמה שאלה אותי: 'אם אתה איש מכירות, למה אתה רוצה למכור עוגות ולא בניינים?".
למה לא באמת?
"אני לא יכול לעשות דברים בלי רגש. יהיה לי קשה למכור שואבי אבק. קל יותר למכור דבר שאני שותף לפיתוח שלו ומאמין בו".
מאיפה התחיל העסק?
"מצאנו קונדיטוריה בסגירה ברעננה, אז אמרתי לרוסלה 'לכי תאספי משם את כל הציוד שצריך, ואני כבר אסתדר איתם'. סגרנו ב־3,500 שקל על ציוד ששווה לפחות 20 אלף שקל. מכרים תרמו לנו מקררים ביתיים לאחסון קינוחים ולהקפיא. ככה התחלנו". העסק התמקם בחלל קטנטן של 30 מ"ר באזור התעשייה של רמת השרון. "התפדחתי שלקוחות ייכנסו לשם, אז העדפתי להביא את הקינוחים אליהם", הוא מספר.
איך גייסת לקוחות?
"יצרתי קשר עם מסעדות. אמרתי להן 'פתחנו קונדיטוריה ביתית חדשה ומיוחדת, ואני רוצה לקבוע פגישה לטעימות'. ככה לאט לאט הזמנות התחילו להיכנס, ובתוך ארבעה חודשים כבר הפסקתי להפסיד כסף. רוסלה היתה מייצרת בבקרים, אני הייתי יוצא לפגישות ולספק סחורה, ואחרי זה חוזר לשטוף כלים ולנקות את כל המקום.
"אחרי תשעה חודשים גייסתי את דודי. הוא היה אז רואה חשבון שלא אהב את המקצוע, ולמד קונדיטוריה בקורדון בלו בצרפת. ראיינתי אותו כשאני יושב על ארגז פלסטיק ומקלף תפוחים, כי ניסיתי להפוך כל דקת זמן לארבע דקות. הוא התחיל אצלי כקונדיטור, וכשביסקוטי גדלה הוא הפך למנהל הייצור. ב־15 השנה האחרונות הוא כבר מנכ"ל החברה".
אבן דרך חשובה בצמיחת החברה הושגה בחלוף כשנה, כשהשף שאול בן אדרת החל לרכוש מביסקוטי קינוחים למסעדה התל־אביבית המיתולוגית קימל. "זו בעיקר היתה נקודת מפנה בביטחון שלי", אומר פורת. "לילה לפני שהבאתי לו לטעום מהקינוחים שלנו לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות. הייתי כולי דרוך, כי זו היתה מסעדה נחשבת. חששתי שיגיד לי: 'מה אתה מביא לי כאלה דברים?', אבל הוא ממש התלהב ועשה הזמנה של ארבעה סוגי קינוחים – 100 יחידות מכל סוג. אחריו כבר הגיעו עוד ועוד מוסדות כאלה".
בהדרגה העסק הלך והתרחב. "התחלנו בפטיסרי (קינוחים ועוגות) ומעט בולונז'רי (קישים, מאפים מלוחים וכו'), והעסק גדל עד שב־2006 עברנו מרמת השרון למתחם גדול בבני ברק, ופתחנו בקומת הקרקע שלו בית קפה ראשון", מספר פורת. "רק ב־2015 פתחנו בית קפה שני בפתח תקווה, וכיום יש לנו תשעה".
מתי נכנס הקייטרינג לתמונה?
"ב־2008. לפזית, אחת העובדות הוותיקות שלנו, יש בן שעבד כתועמלן של טבע, והיה עושה פרזנטציות לרופאים עם מגשי כיבוד. פזית אמרה לי: 'בוא נעשה גם אנחנו מגשים לאירועים כאלה'. היו לנו לקוחות כמו קומברס, שנהגה להזמין מאתנו עוגות לאירועים, אז עכשיו יכולנו להציע להם גם מגשי כיבוד. ולאט לאט זה צמח למחלקה של קייטרינג לאירועים. אני כל הזמן חושב איפה אפשר ליצור עוד ולחדש".
"כשאני קורא את המכתבים שאבא כתב לפני שמת, אני מרגיש שיכולתי להציל אותו, אם הייתי יודע שהוא במצב כזה. אבל אז הייתי כל כך פגוע, בדיוק כמו שהוא היה, פגוע ומרוכז בעצמו"
3 צפייה בגלריה
פורת והוריו בבר מצווה שלו, 1990. "הייתי טוטאלי בנתק מאבא, וזה לא היה הכרחי"
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
טוטאלי כמו אבא, לטוב ולרע
פורת, גרוש ואב לשניים, חי ברמת השרון, שבה גם גדל. הוא בן לצבי וגילה, רואי חשבון, ובעשר השנים האחרונות אמו אף עובדת במחלקת הכספים בחברה. "היא מאוד יקרה ללבי", הוא אומר. "עברנו הרבה דברים מורכבים יחד, כולל החלמה שלה ממחלה קשה, הייתי שם בשבילה והיא בשבילי. אני יודע שהאהבה והרצון שלה בהצלחה שלי טהורים. מצד שני מכיוון שאני כל כך פנאטי וטוטאלי אני לא עושה לה הנחות בדרישות שלי ממנה. אין לה שום פריבילגיה בעבודה. להפך, אני דורש ממנה המון כי בביסקוטי היא לא אמא שלי, ואני גם מבקש ממנה שתסתכל עליי כמו על בוס, ולא כמו על הבן שלה".
כשפורת היה בן 25 הוריו התגרשו, ולמרות גילו המבוגר יחסית, זה היה משבר גדול עבורו. "היה לי מאוד קשה – לא עם הגירושים עצמם, אלא עם אופן ההתנהלות של אבי, שפגע מאוד ביחסים שלי איתו", הוא מספר. "למשל, הוא ניתק את ההורים שלו מאמא שלי, אפילו שהם היו כמו הורים בשבילה. היו כל מיני דברים שהוא אמר עליה לאחים שלי. זה היה מאוד לא פייר כלפיה. אז לא דיברתי איתו במשך יותר משנתיים, למעט שיחות של פעם בחודש וחצי שהיו לא פשוטות והגיעו להרמות קול. למרות זאת, תמיד האמנתי שיום אחד נחזור לדבר, ושתהיה לנו מערכת יחסים תקינה, אפילו חברות".
אבל אז, כשפורת היה בן 27, שנה אחרי שפתח את העסק, "קיבלתי טלפון מאחי באמצע ביקור אצל לקוח: 'אבא התאבד'. יצאתי משם בבכי. מתברר שבתקופה שקדמה לזה הוא נכנס לדיכאון. אבל לא האמנתי שהוא ייקח את החיים שלו. הוא היה אדם נהנתן ואוהב חיים. זה בא לי משום מקום".
כעסת עליו? על עצמך?
"אני לא עסוק בלכעוס על עצמי אבל היו לי הרהורי חרטה, כי כשאני קורא את המכתבים שכתב לפני שמת, מקננת בי התחושה שיכולתי להציל אותו. אם הייתי יודע שהוא במצב כזה הייתי מוצא דרך להגיע אליו. אבל זה לא עבר לי בראש כי הייתי כל כך פגוע, בדיוק כמו שהוא היה פגוע ומרוכז בעצמו".
בצוואה שהשאיר אחריו נושלת מהירושה. גם זה חלק מהטוטאליות שלו?
"הכאב הגדול הוא רגשי, לא חומרי. התחושה היא שגדלתי קרוב לאבא שלי, שהוא היה מודל לחיקוי, שאני דומה לו בהרבה דברים. הוא זה שהנחיל לי את האהבה להפועל ת"א, למשל. כשאמא שלי אמרה לו 'הפועל זה לא כל החיים', הוא אמר 'זה לא כל החיים, זה החיים'. היינו הולכים איתו למשחקים. חיכיתי לשבתות האלה, ולדסקס את מה שהיה על המגרש, לקפוץ מגול יחד, להתחבק ולשמוח.
"אז מה, לקראת הסוף הכל נמחק? נהייתי סוג ב'? הוא לא אהב אותי כמו כולם? זה כאב. שנה אמרתי עליו קדיש, עשיתי דברים להנצחת השם שלו. גם כשקראתי את המכתב שהשאיר לפני מותו, הבנתי שהיתה לו תחושת אכזבה ממני. אחרי שהתאבד הייתי מתקשר שוב ושוב למזכירה האלקטרונית רק כדי לשמוע שוב את קולו. נשאר לי חור בלב מהרצון להתפייס איתו ואין לי מול מי ללבן את הדברים".
אתה מזהה בעצמך תכונות מאבא?
"אני רגיל לא לוותר עד שאני משיג את המטרה שלי, זו תכונה שירשתי ממנו. הוא גם החדיר בי את הדרייב לעצמאות, לעשות את זה בעצמי. עוד כשעבדתי בבורגר ראנץ' בתור נער, עבדתי קשה כדי לקנות לעצמי רכב, ובסוף קניתי פיאט אונו 87'. אבא שלי היה יכול לקנות לי, אבל העדפתי לקנות בעצמי. אז הוא היה מעיר אותי מוקדם למשמרות ומחמיא לי כשעבדתי קשה, אפילו מתגאה בי מול חבריו.
"הצד השני של זה הוא עומק האכזבה שלו ממני כשלא היה מרוצה. למשל, כשפרשתי מלימודי התואר בכלכלה וניהול אחרי שבוע כי השתעממתי. הרגשתי שאני רוצה לרוץ קדימה, שזה לא המקום שלי. עד היום עובר לי בראש שאני רוצה להראות לו שאפשר להצליח גם בדרך אחרת מזו שהוא רצה. הוא גם תמיד אמר שהאויב הכי גדול של הטוב הוא הטוב ביותר".
מה זה אומר?
"אתה עושה עסקה מצוינת, אבל רוצה לשפר אותה. אתה מוציא מוצר מצוין, אבל חושב מה לשנות בו. צריך למצוא דרך להגיע לשלב של סיפוק, כי אין דבר שאין טוב ממנו. ולי קשה לעצור את עצמי. צריך לדעת לשים גבול לפרפקציוניזם, ללמוד להרפות".
מה אתה לוקח מהסיפור שלך ושל אביך?
"שלא חייבים להיות טוטאליים. הייתי טוטאלי בנתק, וזה לא היה הכרחי. אם רוצים לנסות ליצור חיבור מחדש אפשר לקלף שכבה אחרי שכבה, ולא לנסות להשיג הכל במכה. יכול להיות שאם הייתי יוזם פגישות, משוחח, מדבר ומסביר, אולי הייתי מרכך את הגישה שלו. ואולי גם לא הייתי מצליח. אבל זה אני, טוטאלי לטוב ולרע. ולצערי, הטוטאליות שלי פה עבדה לרעתי".
