הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 מעל שוק מחנה יהודה בירושלים התרוממו בשנים האחרונות שני בנייני ענק. אלה מגדלי יוקרה מודרניים, מחופי זכוכיות ועאלק אבן ירושלמית. דירות 2 חדרים קטנות נמכרות שם בכמעט 3 מיליון שקל. הם חלק ממתחם חדש, שיכלול גם מלונות, באחד האזורים הכי היסטוריים של ירושלים המודרנית. ככה זה כאן, ישן וחדש מתערבבים וכל הבלה בלה הזה. למרגלות שני המגדלים, ממש בצמוד לסמטאות השוק, בניין היסטורי אחד שרד. מבנה לשימור. עכשיו הוא נראה כמו גמד ליד הענקים החדשים, אבל בעבר הלא רחוק הוא היה מלך הגבעה — בניין מלבני של שתי קומות, בנוי מאבן ירושלמית אמיתית ומחופה ברעפים אדומים, בטבורו חצר פנימית יפה. הוא בן 127, הבניין הזה. נחנך בערב חנוכה, 1 בדצמבר 1898, כפנימייה לתלמידים יהודים שהגיעו מחוץ לירושלים כדי ללמוד בבית הספר אליאנס הסמוך. בראשו חקוק באבן זוג ידיים מושטות לוחצות זו את זו, ומעליהן תבליט של שני לוחות הברית — הסמל של ארגון כל ישראל חברים, שהקים אותו.
כי"ח הוקם ב־1860 בצרפת, והוא פעיל עד היום. פעילותו השתנתה במשך השנים, אבל מראשיתו היתה תכליתו אחת: לסייע ליהודי התפוצות באתגרים שאיתם הם מתמודדים. גבירים יהודים תרמו כסף, והארגון פעל בכל רחבי האימפריה העותמנית — במרוקו, בבגדד, בדמשק, בטהרן, בטריפולי, בירושלים. הוא בעיקר הקים בתי ספר ששילבו תורה ולימודים מעשיים. אחד מהם פעל בירושלים, אבל נהרס כדי לבנות את מרכז כלל השנוא. לרחוב עדיין קוראים "כל ישראל חברים".
אנחנו לא באמת צריכים להיות חברים, אנחנו יכולים להמשיך לצרוח אלה על אלה במלוא גרון, אבל חייבים ליישב את המחלוקות. אסור לתת לאינטרסנטים להעמיק אותן
2 הביטוי הזה, כל ישראל חברים, הכה בי השבוע בעוצמה, עם שחרור 20 החטופים החיים בתום 738 ימי שבי. הוא כמו נתן לי פשר לרבים מאירועי השנתיים האחרונות. דרכו הבנתי מחדש את ההתכנסויות של משמרת 101, שבהן אזרחים, בעיקר נשים, ישבו בלבוש לבן ושרו "בואי אמא" או הקפידו על שקט מוחלט, בקריאה לשחרור החטופים. את הנהירה הקבועה של עשרות ומאות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ לכיכר החטופים בתל אביב, להפגנות ולביקורי תמיכה, סולידריות וחיבוק למשפחות. את העצרות ומחאות במאות זירות אחרות, מצפון עד דרום. את הזעקה "אנחנו איתכם, אתם לא לבד". את תמונות החטופים שאזרחים תלו על כל גדר, על כל עמוד, בכל שדרה, על מכוניותיהם ובתיהם, ובמרחבים בולטים גם בערים גדולות בעולם. את התחושה הקשה שליוותה את הנוסעים בנתב"ג כשחלפו על פני תמונות החטופים. את הסרטים, הדגלים והשלטים בכל מקום. את אינספור הסטיקרים עם תמונותיהם של חיילות וחיילים שנפלו, שמודבקים בכל פינה אפשרית וילוו אותנו עוד שנים. את המאות והאלפים שהתכנסו בצדי הדרכים ובכיכרות ובכניסות למחנה רעים ולבתי החולים כדי לקבל את פני השבים. את כל מי שהגיעו לכיכר בימים שלפני השיבה, שחיכו כל הלילה כי לא יכלו לישון מרוב התרגשות, שמחים מעומק לבם על חזרתם של אנשים שאינם מכירים באופן אישי. זר לא יבין זאת.
כל ישראל חברים. זו תמונת הראי לשבר העמוק של טבח 7 באוקטובר. במלאת שנתיים לטבח שידר עיתונאי חדשות 12 ציון נאנוס כתבה מטלטלת, 27 דקות אורכה, שהורכבה כמעט אך ורק מקולות. קולות של ישראלים מתחננים על חייהם. היה אפשר לשמוע שם את גיא אילוז, שניסה לברוח מפסטיבל נובה ויצר קשר עם אבא שלו בעזרת המוקד המשטרתי רק כדי להיפרד. את עמית מן, הפרמדיקית מקיבוץ בארי, שבעודה מטפלת בפצועים התחננה במשך שעות לחילוץ, עד שנרצחה בעצמה. את הדר בכר, רק בת 13, גם היא מבארי, שנאלצה לצפות באמא ובאחיה גוססים עד מותם ובאביה הפצוע קשה מאוד, באין מושיע. את ליאל חצרוני, בת 12, מתחננת שישחררו אותה ואת בני הערובה מהבית של פסי, לפני שמתו כולם מפגזים של צה"ל. את תושבי אופקים מנסים להבין מה לעזאזל מתחולל ברחובות עירם. את התצפיתניות במוצב נחל עוז שדיווחו על פלישת מחבלים עד שנרצחו בעצמן. את לוחמי כיתות הכוננות בקיבוצים מגינים על חבריהם ולא מבינים איפה הצבא, איפה הצבא, איפה הצבא.
ב־7 באוקטובר מדינת ישראל לא עמדה בתכלית העיקרית שלשמה הוקמה, במשימה הראשונה במעלה שלה — להגן על יהודים. להבטיח שמה שקרה בשואה לא יקרה שנית. ומשום כך המלחמה להשבת החטופים — כל החטופים, עד האחרון שבהם — היתה ועודנה הצד השני של המטבע הזה. המלחמה הזאת, של הציבור ברחובות ושל לוחמי צה"ל, היא ההתגשמות העמוקה, המלאה, של הרעיון שכל ישראל חברים. לכן לא היה אפשר לעצור ולו לרגע, לא היתה אופציה לוותר, לא היה מצב שנשב בשקט ונמתין שהממשלה תעשה את שלה. ההפגנות לא העלו את המחיר; זה המחיר של להיות יהודים, כך נראית הדאגה של העם הזה לבניו.
זה נכון מאז ומתמיד, עוד לפני הקמת המדינה. זה המצב הנתון שהוליד את כל ישראל חברים והסוכנות וההסתדרות הציונית והג'וינט ושאר הארגונים. זה המצב שבעטיו יהודי התפוצות נרתמים ותורמים בכל פעם שיהודים זקוקים לעזרה. וזה נכון גם אחרי הקמת המדינה. רק שמאז 1948 הדאגה לא מוטלת רק על העם, פעיליו וגביריו; האחריות היא של המדינה. והיא לא חלה רק על היהודים, אלא על כל הישראלים, וגם על מי שהיו כאן רק אורחים לרגע. כולם. גם ביפין ג'ושי. כל ישראל חברים.
1 צפייה בגלריה
פסגת השלום בשארם א־שייח. יש לנו הזדמנות להיהפך למדינה המובילה במזרח התיכון ולהעלות את רמת החיים כאן. קל לפספס אותה, ואסור שזה יקרה
(צילום: Evan Vucci/AP)
3יש גם עמדה אחרת בנוגע להפגנות. דיצה אור, אמו של אבינתן ששוחרר השבוע מהשבי, חשבה אחרת. עיתונאי כאן 11 ויקו אטואן ליווה אותה בשנתיים האחרונות, ושמע ממנה שההפגנות הן טעות. היא התנגדה גם לעסקאות חלקיות, ואמרה שמה שיביא את החטופים הביתה הוא הלחץ הצבאי. אור היתה ממקימות פורום תקווה, שאיגד כמה מבני משפחות החטופים והציג עמדה שונה מזו של מטה המשפחות. גם אור התפללה להשבת בנה ויתר החטופים, גם אור פעלה להשבתם, בהתאם לעמדתה.
ודיצה אור היא גם סמל לאיך הדמוקרטיה הישראלית צריכה לעבוד. היא התעקשה על דעתה, היא מצאה דרכים לקדם אותה, היא פתחה מסלולים אחרים מאלה המרכזיים. היא הבינה, בדיוק כמו כל משתתפי ההפגנות, שעליה לפעול. שיש לה, לכל אחד מאיתנו, כוח לפעול, וחובה לפעול. ושפעולה היא בהכרח פוליטית. אבל במהותה, כל פעולה שמבקשת לעשות טוב יותר, לשנות, היא ביטוי של אכפתיות, של אמפתיה, של מעורבות. חברה בריאה, וחברה דמוקרטית בוודאי, היא כזו שיכולה להכיל דעות רבות, לעתים מנוגדות, מתוך הכרה בכך שכל אנשיה פועלים למען תכלית אחת — חברה טובה, צודקת, משגשגת. זו המשמעות העמוקה של כל ישראל חברים. לא אחדות מעושה, כי אם ערבות הדדית מתוך סולידריות וידיעה שכולנו נהיה שם אלה עבור אלה בעת הצורך, לא משנה מה. אנחנו לא באמת צריכים להיות חברים, אנחנו יכולים להמשיך לצרוח אלה על אלה מלוא גרון, להזדעזע מדעות של אחרים, לשנוא את אוהדי הקבוצה היריבה. גם כשכי"ח פתח את בית הספר שלו בירושלים הוא חטף ביקורת חריפה מאנשי היישוב הישן שטענו שלימודי תורה ועבודה יחד הם כפירה. אבל ריבוי המחנות הוא לא באג בדמוקרטיה, הוא פיצ'ר. האתגר הוא ליישב את המחלוקות מתוך הבנה שיש תנועה; יום אחד אתם הרוב, אחר כך אולי המיעוט. אסור לתת לאינטרסנטים להעמיק את המחלוקות. גם את זה צריך לזכור היום. גם את זה צריך לתקן.
4 יש כל כך הרבה דברים שצריך לתקן, לשקם, בחלק מהמקרים פשוט לבנות מחדש. משפחות שלמות, קהילות פגועות, מאנשי הקיבוצים והמושבים עד קהילת הנובה. למדינת ישראל, על כל זרועותיה וגופיה הרבים, אסור להשאיר אותן לבד. היא צריכה להיות שם עבור הנפגעים, הפצועים, הניצולים, השורדים, השבים, בני משפחותיהם, חבריהם והקהילות שלהם. בלי ביורוקרטיה, בלי לשאול שאלות. להיות, לתמוך, לתת, לעשות, לחפש אותם, לזהות איך אפשר לעזור, להושיט יד באופן יזום. כל הזמן.
גם את הכלכלה צריך לשקם — הבורסה עולה, אבל רמת החיים בישראל נמוכה בהשוואה לרמה שבה היינו צריכים להיות כעת אם לא היתה מלחמה, ואת עלויות המלחמה נשלם עוד שנים. עשויות להיפתח בפנינו עכשיו הזדמנויות כלכליות רבות ומשמעותיות; נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ דיבר השבוע בכנסת על חלק מהן — שיתופי פעולה, נורמליזציה, אופקים חדשים לענף התיירות, השקעות אופציונליות בהייטק, הסכמים עתירי ממון בתחום האנרגיה. שוב אפשר לחלום.
אבל חלומות לא מספיקים. דרושה מנהיגות, דרושים מנהיגים. כאלה שלא מסתפקים במחיאות כפיים חנפניות, אלא עושים. נוסעים לאן שצריך, נפגשים עם מי שצריך, יוזמים, מתניעים, מתעקשים, פותחים דלתות ולא מחכים שיזמינו אותם לבוא. לישראל יש כעת הזדמנות פז להיהפך למדינה המובילה במזרח התיכון, לא רק וילה בג'ונגל, ולהעלות את רמת החיים של כל הציבור בקפיצה נחשונית. זו הזדמנות שאפשר לפספס בקלות, ולגלות שמדינה אחרת תפסה את המקום הזה (טורקיה? מצרים? אולי לבנון? אפילו סוריה?). אסור למנהיגי ישראל לאפשר לזה לקרות.
ויש עוד אינספור דברים שצריך לטפל בהם. בחקלאות, למשל. החקלאים מבוגרים, מזדקנים בלי יורשים. לפי דו"ח של משרד החקלאות נדרשים 700-600 אנשים שייכנסו לענף בכל שנה, בפועל נכנסים רק 100. יש למשרד תוכנית איך לשנות את זה, אבל צריך התגייסות של החברה כולה לעניין, על חלקיה השונים. המדינה צריכה לתמרץ את ענפי הטכנולוגיה לשלב ידיים עם החקלאות והתעשייה, ולהגיע לפריפריה. זה ימשוך לשם תושבים (שליש מאנשי קריית שמונה עוד לא חזרו לעיר), זה יחזק את מי שחי שם, זה יחזק את כולנו. כן, גם את הפריפריה צריך לבנות מחדש, בדרום ובצפון.
וצריך לשקם ולתקן את המערכת הציבורית ואת המערכת הפוליטית. גם זו המשמעות של כל ישראל חברים — אי אפשר להשאיר את הזירות האלה לאנשים בינוניים, וגרוע מכך. צריך את הטובים ביותר גם במשרד התחבורה, גם במשרד ראש הממשלה, גם בכנסת. הלוואי שהפוליטיקאים, מכל המפלגות, היו מפנים את מקומם בבחירות הבאות ומקדישים את זמנם לביקורים בעשרות אלפי בתים ישראליים, כדי לבקש סליחה מכל מי שנפגע במלחמה הזו, בכל דרך. הם לא יעשו את זה, והם לא יתפנו מרצון. הדור הבא של הפוליטיקאים מוכרח למצוא דרכים להיכנס למערכת על אפם ועל חמתם של הנאחזים בכיסא ובמשכורת.
יום שני, עם השבת החטופים החיים וביקור טראמפ והפסגה בשארם א־שייח ואינדונזיה כן/לא, היה מהעמוסים שראינו כאן, מהמרגשים, ודאי מהחשובים. למחרת הגענו סוף סוף ל־8 באוקטובר. הזמן שקפא התחיל לזוז. אבל המשימה עוד לא הושלמה. יש להשיב את כל החטופים, יש להילחם על כך. ואז, כשהפרק הזה באמת יהיה מאחורינו, להפנות את כל האנרגיה האדירה שלנו, זו שיודעת שכל ישראל חברים, לתקומה אמיתית. חברתית, כלכלית, ביטחונית, מדינית, פוליטית. הוכחנו שאנחנו יכולים.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
