משק החשמל של ישראל נבנה לעולם שכבר השתנה
באוגוסט האחרון נשבר שיא צריכת החשמל בישראל ארבעה ימים ברציפות. תחילה הגיע הביקוש ל־15,806 מגה־ואט, וכעבור שלושה ימים כבר טיפס ל־17,287 מגה־ואט – יותר מ־10% מעל השיא שקדם לגל החום. הקיץ מתחמם, הביקוש למיזוג גדל, צריכת החשמל עולה, ובמקביל ישראל מבקשת להגדיל את חלקה של האנרגיה המתחדשת בייצור החשמל.
המשמעות היא שהאתגר של משק החשמל כבר אינו רק כיצד לייצר יותר חשמל, אלא כיצד לנהל בכל רגע את הייצור והצריכה: היכן החשמל מיוצר, מתי הוא זמין ומתי הצרכנים זקוקים לו.
המעבר לאנרגיה מתחדשת הוא הכרחי ורצוי, אבל הוא משנה את הדרך שבה מערכת החשמל פועלת. במשך עשרות שנים המודל היה פשוט יחסית: תחנות כוח גדולות ייצרו חשמל בהתאם לביקוש והזרימו אותו לצרכנים. במערכת החשמל של היום, שמבוססת יותר על שמש ורוח, חלק גדול יותר מהייצור תלוי במזג האוויר ומשתנה לאורך היום, ובמקביל אלפי מתקנים מייצרים חשמל בנקודות שונות ברשת. לכן היכולת לחזות, לתאם ולהגיב לשינויים הופכת חשובה כמעט כמו היכולת לייצר – ומחייבת יכולות חדשות וגם סוג חדש של חברות במשק החשמל.
בישראל ניתן לראות את האתגר, למשל, בשעות הצהריים, כאשר השמש בשיאה והייצור הסולארי גבוה. אלא ששעות השיא של הייצור אינן בהכרח שעות השיא של הביקוש. לקראת הערב הייצור הסולארי יורד במהירות, בעוד משקי בית ועסקים ממשיכים לצרוך חשמל.
רשת החשמל יודעת להעביר חשמל ממקום למקום. אגירה, טעינה חכמה של כלי רכב וגמישות בצריכה מאפשרות, במובן מסוים, להעביר אותו גם מזמן לזמן: להשתמש בשעות הערב בחשמל שנאגר בצהריים, או להזיז צריכה משעה שבה המערכת עמוסה לשעה שבה החשמל זמין וזול יותר. במובן הזה, אגירה וניהול צריכה אינם רק עוד טכנולוגיה, אלא שכבה חדשה בתשתית של משק החשמל.
גם התשתית הפיזית חייבת להתרחב. חלק גדול מפוטנציאל הייצור הסולארי של ישראל נמצא בדרום, בעוד חלק ניכר מהביקוש מרוכז במרכז. ישראל הציבה יעד של 30% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2030, ובשנת 2024 עמד השיעור על 14.6% בלבד. מבקר המדינה כבר הצביע על פיתוח הרשת כאחד החסמים בדרך לעמידה ביעדים.
אבל אי אפשר לפתור את אתגר החשמל של העשור הבא רק באמצעות עוד תחנות כוח, עוד קווי הולכה ועוד תחנות משנה. לצד ההשקעה בתשתיות הפיזיות, ישראל צריכה לדעת להשתמש טוב יותר גם במה שכבר קיים: לאגור חשמל, להזיז צריכה בין שעות, להגיב למחירים ולנהל אלפי נכסים בצורה מתואמת.
כאן גם משתנה תפקידו של הצרכן. במשך שנים צריכת החשמל נתפסה כמעט כנתון קבוע: הצרכן צורך והמערכת מספקת. בעולם החדש, ובעיקר אצל צרכנים עסקיים, צריכת החשמל עצמה הופכת לנכס שניתן לנהל.
מפעל, מרכז לוגיסטי, קניון או קיבוץ אינם חייבים לצרוך חשמל בכל שעה בדיוק באותה צורה. חלק מהצריכה ניתן להזיז בין שעות. סוללה יכולה להיטען כאשר החשמל זמין וזול יותר ולספק אותו בחזרה כאשר הביקוש או המחיר גבוהים. מערכות שונות יכולות להגיב אוטומטית למחירים ולמצב הרשת. כאשר אלפי נכסים כאלה מנוהלים יחד, הצרכנים כבר אינם רק הצד שמקבל חשמל מהמערכת – הם הופכים לחלק מהיכולת לנהל אותה.
שיאי הצריכה שנשברו באוגוסט הם תזכורת לכך שהשינוי הזה כבר מתרחש. בשנים הקרובות ישראל תצרוך יותר חשמל ותייצר חלק גדול יותר ממנו מהשמש. היא בהחלט צריכה לייצר יותר חשמל ולבנות יותר רשת.
אבל אם כל מגה־ואט נוסף של ביקוש ייענה רק בעוד ייצור, עוד קווים ועוד תחנות משנה, נבנה משק יקר יותר במקום משק חכם יותר. האתגר של העשור הבא הוא לא רק לייצר יותר חשמל, אלא לדעת לנהל אותו בסנכרון בין הייצור לצריכה, בין ההיצע לביקוש.
עדי חכמון היא ממייסדות nGrid ולשעבר סגנית הממונה על התקציבים במשרד האוצר לתחומי התשתיות
