רוצים לעזור לצעירים? אל תפגעו להם בפנסיה
שוב אנו קוראים בעיתונים על פתרונות יצירתיים לפגיעה בציבור החוסכים לפנסיה והגמלאים, כמקור לסתימת חורים פיסקליים. כמעט כבר אין חודש שזה לא קורה וזה מאוד מדאיג. רק לאחרונה פורסם על ההצעה של המועצה הלאומית לכלכלה: "עובדים עד גיל 40 לא יחויבו להפקיד כספים לפנסיה".
ותיקי הענף הפנסיוני כבר מכירים את עדר העיזים שנשלח, ללא רועה, לגזור גזירות על הציבור, כאשר בהמשך יוחזרו מרבית העיזים לדיר עד לתרגיל הבא. אני פוגש את הציבור הזה יום יום, בין אם זאת עמליה בת ה־30 או יצחק הפורש לפנסיה בן ה־67, ושומע את חוסר האמון המתפשט: "מי יודע מה יישאר לי בפנסיה, המדינה אולי תיקח לי הכול". זו מנטרה שכיחה, והיא שגויה, אבל כל הצעה כזאת רק מזינה אותה.
נכון שהיעדים הפיסקליים של 2027 ואילך, לאור המלחמה המתמשכת וצורכי התקציב, מאתגרים. אבל החוסכים והפנסיונרים חייבים להישאר מחוץ למשחק. שלחו את העיזים שלכם ללחך ממקום אחר, בבקשה.
מעבר לפגיעה הכלכלית הישירה, אני מודאג מההשפעה ההרסנית של מהלכים כאלה על יציבותה הכלכלית של ישראל בעתיד. החיסכון הפנסיוני הוא הנכס הכלכלי הגדול ביותר של האזרח, נכס שנצבר לאורך עשרות שנים. זה שלישראל יש מערכת פנסיה טובה שנבנתה במשך שנים לא אומר שניתן לקלקל אותה במחי יד. תשאלו את אזרחי ספרד, איטליה או צרפת שמערכות הפנסיה שלהן על סף קריסה.
בשנים האחרונות גוברת תופעת העבריינות הפנסיונית והמשיכות שלא כדין. 20 מיליארד שקל דלפו מהחיסכון הפנסיוני של הציבור שלא כדין רק בשבע השנים האחרונות. היקף ההשפעה של התופעה על עתידם של 120,000 ישראלים קשה למדידה, אבל ברור שעתידם הכלכלי אינו טוב.
כעת אנו למדים שהמדינה לא רק שאינה מתאמצת די הצורך כדי למנוע מישראלים להחריב את הפנסיה שלהם. היא עוברת צד. הפעם מדובר בהצעה קונקרטית להקטין את עצם ההפרשה לפנסיה, כדי שיישאר לציבור עוד קצת מזומן ביד היום. במילים אחרות, המדינה אומרת לחוסך במפורש: "עזוב אותך מחיסכון, עדיף שתבזבז". איזה חוסר אחריות משווע.
כל איש מקצוע בענף מבין: זו הצעה מנותקת מהמציאות. שקל שמופקד לפנסיה בגיל 30 שווה בפרישה פי כמה וכמה משקל שמופקד בגיל 60. מדובר במנגנון של ריבית דריבית שנבנה כאן במשך עשרות שנים, ואין שום היגיון לפרק אותו תמורת תוספת קטנה ורגעית לתלוש.
כלכלנים ידועים שמפרסמים נוסחאות המצביעות על יחס תחלופה גבוה כביכול נמצאים בנתק מדאיג מהמציאות היומיומית של מערכת הפנסיה הישראלית שלמרות המבנה התקין שלה היא עמוסה בסדקים ומחלות. מעסיקים רשלניים, מערכות מחשוב מיושנות, אוריינטציה נמוכה, רגולציה מתוסבכת, פיקוח דל משאבים, מיעוט גופים מוסדיים, משפיענים ושרלטנים שמציפים את הרשתות במסרים אנטי פנסיוניים מכל הבא ליד ועוד כהנה וכהנה.
וממי בכלל אמורה המדינה להרוויח? לבעלי השכר הנמוך אין ממילא מספיק פנסיה, כך שאסור להקטין את הפקדותיהם. ובעלי השכר הגבוה כבר משלמים היום מס על ההפקדות הגבוהות, כך שהמדינה אינה מפסידה עליהן הכנסה. התועלת הפיסקלית לא ברורה אך הנזק ודאי.
וכל זאת בזמן שמבקר המדינה תוקף שוב ושוב את חוסר ההיערכות האסטרטגית של המדינה לעלייה בתוחלת החיים ולהזדקנות האוכלוסייה. בה בעת, מנגנוני ביטוח הסיעוד קורסים אחד אחרי השני, ודווקא הסיכון היקר ביותר בזקנה נותר חשוף, מה שמגביר שבעתיים את הצורך בעתודה כלכלית אישית. יחס התחלופה של הפורשים ממשיך לרדת, והשכבות החלשות מתקשות ממילא לחסוך. הרפורמות הפנסיוניות החשובות של 1995, 2003 ו-2008, החל מסגירת הקרנות הגירעוניות ועד להסדרי פנסיית חובה, נבנו בסבלנות של עשורים. שיקול קצר-טווח אחד עלול למחוק אותן.
ומעל הכול יש את המסר התודעתי, שבעיניי החשוב מכל. בכל פעם שהמדינה פוגעת, או אפילו רק מציעה לפגוע, בחוסכים ובגמלאים, כמו בפגיעה בפטור על הקצבה המזכה ב־2025, היא מלמדת את הציבור לא לתכנן לטווח ארוך, כי הכול פתוח לשינויים. "חסכת ליום סגריר? חכה חכה, יש מצב שנגזור ממך קופון". וזה בדיוק העניין: אמון לוקח שנים לבנות, אך להורסו ניתן ברגע. ברגע שאמון הציבור בחיסכון ארוך הטווח יורד, החיסכון עצמו יורד. זו בכייה לדורות שלא ניתן יהיה לתקן.
אני קורא לשר האוצר הנוכחי, ולכל מי שיבוא אחריו: הפנסיה והחיסכון ארוך הטווח של הציבור הם טאבו. יש מקומות שמותר לאוצר לפשפש בהם כדי לסגור את החודש. הפנסיה של הציבור אינה אחת מהם.
יורם לביאנט הוא מומחה לפנסיה ופרישה, מכהן כיו"ר הוועדה לביטוח פנסיוני ופיננסים, לשכת סוכני הביטוח
