כסף על הרצפה
(לא) תוצרת ישראל
כמעט 40% מיצוא הסחורות של ישראל כבר לא מיוצר בארץ. זה עשוי להיות סימן להתבגרות של המשק, אך גם תחילתו של מבחן חברתי שהאמריקאים כשלו בו ושילמו עליו ב־MAGA של טראמפ בעלות של עשרות מיליארדים
ברבעון השני של 2026 החברות הישראליות שוב שברו שיא חדש ביצוא סחורות שמוכרים לעולם: סכום עתק של 28.4 מיליארד דולר. רק כדי לקבל פרופורציה: זה זינוק חד של כ-60% תוך שלוש שנים בלבד - או גידול של כ-10 מיליארד דולר. אלא שמאחורי המספר המרשים הזה מסתתר "קאטש": סחורות בשווי 11.2 מיליארד דולר מתוך הסכום הזה – קרי 40%, לא יצאו מנמל חיפה, לא הועמסו בנתב״ג ואפילו לא יוצרו במפעל ישראלי. הן נמכרו בידי חברה בעלת תושבות ישראלית ללקוח בחו״ל, אך עברו ממדינה זרה אחת - לאחרת. מבחינת החשבונאות הבינלאומית, מדובר ביצוא ישראלי כדת וכדין. מבחינת המשק, ומשקי הבית, שום פעילות יצרנית לא היתה כאן.
במבט ראשון המספר הזה היה אמור להדליק את כל הנורות האדומות, לטלטל ולזעזע את אמות הסיפים: הרי זהו איתות מובהק לכאורה שהייצור בורח מישראל. וזה לא רק בגלל ההיקף, אלא גם בגלל הקצב: משקל הסחורות שיצאו, ולא עברו דרך ישראל, עמד עד שנת 2023, רק לפני שלוש שנים, על שיעור חד-ספרתי (מעל 9%). תוך 36 חודשים הוא קפץ פי ארבעה.
את הסיבות שהובילו לשינוי המבני כולם מכירים: השקל החזק, עלויות השכר הגבוהות המלוות בפריון נמוך, הרגולציה, המכסים, והרצון להתקרב פיזית לשוקי היעד על רקע השיבושים בשרשראות אספקה. והחל מ-2023, גם החשש מחרמות וממגבלות מקור התחיל להוות שיקול במשחק סחר החוץ. כל אלו דוחפים חברות, אשר מטרתן למקסם רווחים, לברוח מכאן.
אבל אותו נתון מאפשר גם קריאה הפוכה. מי שהצליח לנמק את העמדה הזו באופן קולע הוא רועי פישר, ראש מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה. בריאיון ל"כלכליסט" הוא טען כי מדובר בחלק אינטגרלי מתהליך טבעי של "התבגרות" התעשייה והמשק. וכמו בחיים האמיתיים, התבגרות הוא דבר טוב, אם כי מלווה בכאב מסוים. ״אפל לא מייצרת אפילו טלפון אחד בארה"ב״, הוא מזכיר והוסיף כי זה לא מנע ממנה להיות אחת החברות החשובות, הרווחיות והחדשניות בתולדות אמריקה, ובכלל. הרעיון, התכנון, מערכת ההפעלה, הקניין הרוחני, המותג, ההנהלה, וחלק ניכר מהרווח נשארים אמריקאיים, פשוט הרכבת המוצרים נעשית במקום אחר. זה הכל.
יצוא השירותים גנב את ההצגה
בלי הודעה מוקדמת או מסיבת עיתונאים פומפוזית, המשק הישראלי אימץ הלכה למעשה את אותו מודל גם בהרכב היצוא: ב־2021, לראשונה, משקל השירותים ביצוא עקף את משקל הסחורות. מאז המגמה התחזקה, וכיום השירותים כבר מהווים כ־53% מכלל היצוא. התיאוריה הכלכלית ממש ברורה בנקודה הזו: במשק שנמצא בתעסוקה כמעט מלאה אין היגיון כלכלי בסבסוד פעילות שאין לנו יתרון יחסי בה. אם חברה ישראלית מייצרת במקסיקו, מוכרת באירופה ומשאירה כאן את המחקר והפיתוח, ההנהלה, הקניין הרוחני - אותם אלמנטים שמייצרים את "הערך" ואת הרווח - היא יכולה לצמוח מהר יותר, לשלם שכר גבוה יותר, להעסיק עובדים פרודוקטיביים יותר, ולבסוף גם לשלם יותר מיסים לקופת המדינה, שיממנו יותר שירותים ציבוריים שבתורם יזינו את הצמיחה הכלכלית העתידית.
הצלחת החברות אינה הפסדה של המדינה. במשק מפותח ובריא, היא המקור המרכזי לשגשוגה. השינוי אינו ישראלי בלבד. הוא חלק ממעבר של כל הכלכלות המפותחות מייצור פיזי לשירותים ולנכסים לא מוחשיים. במקרה של ישראל יש עוד יתרון עצום שמתברר בשבועות האחרונים כנכס אסטרטגי של ממש: הרבה יותר קשה להחרים שירותים, מאשר מוצרים.
במשך שנים ארוכות ראו כלכלנים בתעשייה את מנוע הצמיחה המועדף: מפעלים אפשרו התמחות, סטנדרטיזציה, ושיפור מתמשך בפריון. שירותים נחשבו מקומיים, בלתי סחירים ואיטיים יותר בהתייעלות. מספרה, מסעדה או בדיקה רפואית דרשו מהקונה ומהמוכר להימצא באותו מקום. אלא שהטכנולוגיה, מהאינטרנט ועד הבינה המלאכותית, שינתה את החלוקה הזו מקצה לקצה.
מחקר של כלכלני קרן המטבע הבינלאומית (IMF) עוד מ-2018, מצא כי חלק השירותים בסחר העולמי גדל במהירות, וכי שירותי מחשוב ומידע צמחו בין 1995 ל־2014 בכ־18% בשנה בממוצע. שירות ניתן כיום לייצר במקום אחד, לצרוך במקום אחר ולהעביר כמעט מיידית, ללא אוניה, ללא נמל, וגם ללא מכס. ישראל אף מככבת באותו מחקר: היא הוכתרה כ"האב" העולמי ליצוא שירותי מחשוב.
גם הגבול בין מוצר לשירות היטשטש. אייפון הוא חפץ, אבל חלק גדול מערכו מגיע מתוכנה, עיצוב, פטנטים, שיווק וניהול שרשרת האספקה. חברה ישראלית שמפתחת מכשיר רפואי, מייצרת אותו במזרח ומפעילה אותו באמצעות תוכנה ושירותים מישראל אינה רק יצרנית ואינה רק חברת שירותים. היא מחזיקה בחלקים הרווחיים של שרשרת הערך גלובלית, בלי להחזיק בהכרח בפס הייצור.
מהתיאוריה למציאות - עליית הפופוליזם
עד כאן הסיפור כמעט מושלם: חברות מתמחות במה שהן עושות טוב, המדינה שומרת את הפעילות עתירת הפיריון, והצרכנים מקבלים מוצרים זולים יותר. אלא שכאן נמצא הכשל המתמשך שספרי הכלכלה לא ידעו לנבא - ומתעלמים ממנו - אך הפוליטיקה ידעה לנצל היטב. ניתן לסכם אותו בנוסחה פשוטה: הרווח מהסחר והגלובליזציה מפוזר; ההפסד - מרוכז.
בריאיון לכלכליסט באפריל 2025 הסבירה פרופ׳ כרמן ריינהרט, מהכלכלניות הבולטות בעולם, כי המהפכה שקרתה גרמה לכך שאכן הצרכנים נהנים ממחירים נמוכים יותר והמשק כולו מתעשר, אך העלות נפלה על עובדים - בעיקר הלא מיומנים והלא משכילים, שאיבדו את משרתם בגלל התחרות מבחוץ.
לפי אותן תיאוריות, המדינה היתה אמורה לקחת חלק מהרווח הכולל ולפצות את המפסידים באמצעות קצבאות, הכשרה וסיוע במעבר למשרות חדשות. ״הבעיה היא שבמציאות זה לא קרה״, היא הודתה. ליתר דיוק, קרו דברים אחרים: בעלי ההון גרפו מיליארדים מאותן חברות שהוזילו את עלויות הייצור, הגדילו את רווחיהן והזניקו את שוויין בבורסה. התוצאה היתה שאותם בעלי הון, יחד עם המנכ"לים של אותן חברות, הפכו לעוד יותר עשירים. יתרה מזו, באותן שנים ממשלות אמריקאיות משתי המפלגות חתכו את המיסים שהוטלו על החברות ועל בעליהן ביותר מחצי: שיעור מס החברות הפדרלי המרבי, שעמד בתחילת שנות השמונים על 46%, ירד ל־35%, ובהמשך נחתך בידי ממשל טראמפ ל־21% בלבד. התוצאה ניכרת בחלוקת העושר: האחוז העשיר ביותר ממשקי הבית בארה״ב מחזיק כיום בכמעט שליש מהעושר (32%); מנגד, המחצית הענייה ביותר (חמשת העשירונים התחתונים יחד) מחזיקה יחד ב־2.4% בלבד.
הניסיון האמריקאי ממחיש מדוע שיעור האבטלה הכללי אינו המדד הטוב למדידת הנזק: עובד שאיבד משרת ייצור רבת שנים ומצא עבודה בשירותים מקומיים בשכר נמוך יותר אינו מובטל, הוא פשוט עובד עני שלא סוגר את החודש. לפי הנתונים היבשים של לשכות הסטטיסטיקה הממשלתית הוא עבר בהצלחה את מבחן הגלובליזציה ו"התבגר". בחיים האמיתיים הוא איבד הכנסה פרמננטית, את הביטחון התעסוקתי, וסביר להניח שחלק מהביטחון העצמי שלו, וכמובן את מעמדו המקצועי, ולעיתים גם את האפשרות להישאר בקהילה שבה בנה את ביתו. מפעל שנסגר פוגע גם בחנויות, במסעדות, בערך הבתים ובבסיס המס של העיר שסביבו. לסיכום, היתרון של חולצה או טלפון זולים יותר מתחלק בין מאות מיליוני צרכנים, המחיר של מפעל סגור מתרכז במספר אנשים לא רב שניתן בקלות לזיהוי.
MAGA - הפתרון השגוי של טראמפ
על הקרקע הזו צמחו פופוליסטים רבים ובמרכזם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שגם הצליח לשוב לשלטון כאשר הוא רוכב על אותו מסר: MAGA. הוא לא המציא את הכעס על הגלובליזציה, אלא קישט אותו בנרטיב פשוט: האליטות, התאגידים וסין גנבו מאמריקה את המפעלים. הוא הבטיח להשיב אותם באמצעות מכסים, מלחמות סחר ולחץ על חברות לייצר בבית.
זו תשובה כלכלית מפוקפקת לבעיה חברתית אמיתית. ההיסטוריון הכלכלי ניל פרגוסון כבר אמר לא פעם שקשה עד בלתי הגיוני לצפות שאזרחים אמריקאים ירכיבו את הסמארטפונים שלהם או יתפרו את נעלי "נייקי" שהם נועלים. אלא שאחרי שנים רבות של הסברים מלומדים על כמה המשק כולו מרוויח ושאוטוטו הם ימצאו את מקומם בכלכלה החדשה, אותם עובדים החליטו שה"מאקרו" לא משלם את החשבון במכולת ולא מכסה את שכר הדירה, כי בסוף "ההצלחה" לא הגיעה לעירם וגם לא לתלוש שלהם.
במובן הזה, טראמפ אינו הוכחה לכך שהתיאוריה של אדם סמית ודוד ריקרדו - האבות המייסדים של הכלכלה המודרנית - הייתה שגויה, אלא התוצאה הפוליטית של ממשלות שלא קיימו את החצי השני של העסקה. הן אפשרו להון להתפתח ולטכנולוגיה ולייצור לנוע בעולם, אך לא הצליחו לדאוג למובטלים שלא מיהרו להירשם לתוכניות להכשרה מקצועית ולא הפכו בן לילה ממרכיבי מכוניות למתכנתים, וגם לא מיהרו לעזוב בית, משפחה וקהילה כדי לעבור למקום שבו נוצרו אותן משרות חדשות.
המבחן של המשק הישראלי
זהו גם המבחן הישראלי שמסתתר בתוך נתוני היצוא. העלייה החדה בסחורות הנמכרות בחו״ל בלי לעבור בישראל יכולה להעיד על חברות מתוחכמות וגלובליות, המסוגלות לנהל שרשראות ייצור בעולם ולהשאיר כאן את החלק עתיר ידע. אין עדיין בסיס לקבוע שכל 11.2 מיליארד הדולר משקפים מפעלים שעזבו את ישראל, אבל ברור שהפער בין המקום שבו נוצר הרווח לבין המקום שבו נעשה הייצור הולך ומתרחב.
גל החרמות הנוכחי שתופס תאוצה מאז 7 באוקטובר רק מחזק את המגמה כי פשוט יותר קשה לשווק ולמכור מוצרים Made in Israel. נכון שהחרמות לא יצרו את התהליך, אך לחברה ישראלית קל יותר להתמודד עם מגבלה על מקור הסחורה אם המוצר מיוצר בסין או בפולין. החברה יכולה להישאר ישראלית בבעלות, בידע וברווח, בזמן שהמוצר מאבד את מקורו הישראלי. מבחינת החברה זו אכן הסתגלות יעילה, ואף הכרחית. מבחינת המדינה היא מחדדת את השאלה מי מהישראלים משתתף ביצירת ערך.
התשובה אינה להחזיר בכוח כל פס ייצור. עידוד פעילות שאין לישראל יתרון בה גם לא תעזור כאן: התחרות תדאג להכחיד את אותן חברות שיאתגרו את כללי הדרוויניזם הכלכלי. אבל גם ההנחה שהשוק יסדר לבדו מקום טוב לכל עובד כבר נכשלה, גם בכלכלות המפותחות ביותר. המדינה צריכה ליצור משרות איכותיות גם למי שאינו שייך ל"הייטק". ישנן כמה דרכים לכך: מהפחתת יוקר המחייה, דרך הפחתת הרגולציה והבירוקרטיה, ועד השקעות בתחבורה ובדיור שמרחיבים את שוק העבודה. הפתרונות קיימים - ואף כתובים בכל דוח של בנק ישראל או ה-OECD.
מדינות מפותחות אינן יכולות, ולא צריכות, להתחרות בשכר של פסי הייצור הזולים בעולם. הן כן צריכות להבטיח שהמעבר לכלכלה של ידע ושירותים אינו מוחק את אותם עובדים לא מיומנים יחד עם המשרות שלהן. הטעות האמריקאית לא היתה לאפשר לאפל לייצר את האייפון באסיה, אלא להניח ש"היד הנעלמה" כבר תמצא פתרון לאותם עובדים שאיבדו את מקומם בתעשייה. את מחיר הטעות הזו ארה"ב שילמה ב־MAGA. ישראל נמצאת כעת בתחילתו של אותו מבחן.
