דעה
נתניהו, דוגמה אישית אינה חולשה
רה"מ נתניהו פסל בדורסנות את דו"ח המבקר על מוכנות העורף לאחר ה-7 באוקטובר. מדובר בדפוס שחוזר על עצמו, פוגע במדינה ומחלחל לציבור, שמושפע מאופי העומד בראשו. נתניהו, דוגמה אישית אינה חולשה. היא תנאי בסיסי לאמון הציבור. נטילת אחריות היא לא מהלך פוליטי, אלא מהות של מנהיגות
כותב זאת בכאב. כאזרח כואב וכאוב. אך ורק מהיבט האזרחי והתהליכי. אין בדברי כל אמירה או עמדה פוליטית. כותב אך ורק מהרצון והשאיפה שתהיה במקומותינו משילות ראויה מכובדת ומכבדת שיהיה בה בכדי להבטיח את חיינו במדינה דמוקרטית, מתקדמת שלנצח נולדה.
הביטוי התלמודי "הפוסל - במומו פוסל" מתאר מנגנון אנושי לפיו מי שמבקר אחרים, עושה זאת לא פעם מתוך פגם הדומה הטמון בו עצמו. גלומה בזאת גם התרעה מוסרית לפיה לפני הטחת ביקורת, בדוק את עצמך ו"טול קורה מבין עינך".
ללא כל אמירה ועמדה פוליטית, הביטוי מתכתב בעוצמה עם תגובתו המצערת לטעמי של ראש הממשלה לדוח מבקר המדינה על מוכנות העורף לאחר השבעה באוקטובר. חלף ההתמודדות שנדרשה ונדרשת עם ממצאים מטרידים שנוגעים ישירות לביטחון אזרחי ישראל, נבחרה הדרך לפסול בדורסנות את ממצאי הדוח עצמו, להציגו כ״מופרך״, ״לא רלוונטי״ או ״הערות שוליים״.
בכך לא ניתן כל מענה לשאלה הכואבת בה עסקינן - כיצד מצאה עצמה המדינה, לאחר 17 שנות שלטון רצוף, מול משבר כה עמוק במוכנות האזרחית לאירועי קיצון. כמו גם, לא ניתנה כל התייחסות משמעותית למה נדרש להיעשות וצפוי להיעשות למען ביטחון העורף צופה פני עתיד.
וחשוב לציין ולהדגיש - עוד לא יבשה הדיו על דו"ח הביקורת ובוודאי שלא נמצא הזמן שממצאיו יידונו לעומק, וללא כל מעצור, אלה נפסלו ולצערנו הרב ובכאב גדול, לא על ידי מי שיושב ב"קצה הספסל".
האירוע אינו נקודתי. זו איננה תופעה. זו שיטה. זהו דפוס חוזר של פגיעה ב"שומרי הסף" כדוגמאת מערכת המשפט, היועץ המשפטי, רשות החברות, רשות התחרות, הבנק המרכזי, המשטרה וכעת גם מבקר המדינה. יש בכך בכדי להביא להחלשת עמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית. במקום שאלה יפעלו כמעצורים, יועצים ומאתגרים בריאים לריכוזי כוח, הם הופכים למטרות של התקפה. ראוי לציין בהיבט זה של משילות וחוזקם של המוסדות ושומרי הסף, כי דגלים הורמו ונורות הבהבו בסקירות קרן המטבע הבינלאומית, ה-OECD וחברות הדירוג הבינלאומיות.
כאשר המבקר נפסל, כאשר מנגנוני הפיקוח מוצגים כבלתי לגיטימיים, האמון הציבורי מתערער עוד יותר, והחברה כולה נכנסת למעגל של חשדנות ושסע.
ובראיה בינלאומית, בהינתן שאיננו מדינת אי ומשק סגור, הסנטימנט השלילי הבינלאומי שמוסבר בעיקרו בהיבטי הסיכון הגיאו-פוליטי בוודאי שלא יחלש ככל שתופעות של פגיעה בשומרי הסף תתחזקנה על ההשלכות הכלכליות, אקדמיות, חברתיות ומשקיות.
כמו במשל המקראי, אם "ארזי הלבנון" - המנהיגים, מתירים לעצמם לפגוע במוסדות המדינה, מה יגידו "אזובי הקיר" - שאר אזרחי המדינה? במילים אחרות, אם ברמה הגבוהה ביותר, ההישרדות הפוליטית והחשיבה לטווח קצר גוברים על לקיחת אחריות וטיפול בשנדרש טיפול, האזרחים ה"קטנים" ילמדו, יפנימו ויפעלו בהתאם לכך, שהרוב מותר, כדוגמת זלזול בכללים, התעלמות מנורמות ואובדן מחויבות למוסדות המדינה.
השחיקה ניכרת לא רק בצמרת. זו ניכרת במרקם היומיומי של שירות ציבורי, מינהל תקין, אמון הדדי וכמובן בהיבטי חלוקת הנטל.
לשם איזון ומידתיות, נכון לשאול היכן היה המבקר עצמו בשבע עשרה השנים האחרונות. ונדגיש, אכן לאורך השנים פורסמו דוחות של מבקר המדינה על מוכנות העורף, על פערי מיגון ועל כשלי תיאום. לצערנו, אלה טופלו רק באופן חלקי על ידי הרשויות המבצעות. וניתן לתהות עד כמה אפקטיבית עבודת מבקר המדינה ולתהות על הפער בין ממצאי הביקורת לבין אפקטיביות ואופן הטיפול בהם.
גם כאן המענה מגיע דרך הפריזמה של משילות, תיעדוף ואחריות. הציבור, שחווה על בשרו את הכשל, תוהה.
מנהיגות אמיצה נבחנת ביכולת לומר נכשלנו, נלמד, נתקן.
דוגמה אישית אינה חולשה. היא תנאי בסיסי לאמון הציבור. נטילת אחריות היא לא מהלך פוליטי, אלא מהות מנהיגותית.
דווקא ברגעי שבר, כשהציבור מבולבל וחסר אמון, נדרש קול ברור שמוכן להישיר מבט, להכיר בכשל, ולהציב תכנית תיקון.
אנו במדינה חיים כיום בין שני קטבים. מצד אחד חוסן אזרחי, ביטחוני וכלכלי מרשימים באופן יחסי ומנגד חווים שסעים עמוקים, פילוג פנימי, ואובדן אמון במוסדות.
הבחירה היא בידינו. האם נכון שנמשיך במסלול של הדיפת ביקורת, ביטול מוסדות ושחיקת אמון או שנראה במבקר, בביקורת ובשומרי הסף נכסים חיוניים ותנאי הכרחי לבנייה מחדש של אמון ושיתוף פעולה.
המנהיגות בישראל חייבת לצאת מ"האקווריום" ומהמטרה של הישרדות פוליטית ושיקולים קצרי טווח ולהרים מבט, לראות התמונה הרחבה ולשקול שיקולים ארוכי טווח עם כל הקושי והאתגרים הנלווים לכך.
זה הזמן לנהוג באחריות, לתת דוגמה אישית, ולבנות אסטרטגיה ארוכת טווח שתשיב את אמון הציבור ויבנה חוסן לאומי אמיתי.
לא עוד "הפוסל במומו פוסל", אלא מנהיגות שמכירה במומיה ומגבלותיה, מתעלה עליהם, ומבינה שאין לנו ארץ אחרת, ואי אפשר לנהל אותה ללא אמון, אחריות ושיתוף.
יאיר אבידן, עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה, IPS – אוניברסיטת רייכמן
