ריאיון"מצבי הנפש הקשים עוד לפנינו. נראה עלייה במקרי האובדנות"
ריאיון
"מצבי הנפש הקשים עוד לפנינו. נראה עלייה במקרי האובדנות"
"חל פה כרסום מתמיד ביכולת לבנות חוסן"; כל עוד סיפור החטופים לא נסגר אי אפשר לשער את מצבנו הנפשי"; "צריך להביא מטפלים מהמגזר הפרטי לציבורי"; ד"ר הלה הדס־עבו, מנכ"לית "אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, קובעת שאנו עוד לפני הפוסט טראומה אך לפחות יודעים לבקש טיפול
מנכ"לית "אנוש" העמותה הישראלית לבריאות הנפש, ד"ר הלה הדס־עבו, אנחנו אחרי כ־14 חודשים של מלחמה בעצימות ובהיקף שלא ידענו. תמונות הזוועה מ־7 באוקטובר צרובות בנו, המחשבה על 101 החטופים בעזה לא נותנת מרגוע. מה זה עושה לנפש שלנו?
"זאת לא רק המלחמה אלא ההימשכות שלה וחוסר הוודאות המצטבר על פני תקופה שאין לנו מושג מתי תסתיים, וזה משפיע על החוסן שלנו. כשעושים עבודה על חיזוק החוסן מכינים אנשים להתמודד עם מצבי אי ודאות דרך יצירה של תמונת עתיד ובמקרה הזה קשה מאוד לתאר את תמונת העתיד. בעיני, בישראל חל כרסום מתמיד ביכולת לבנות ולבסס חוסן. כל עוד סיפור החטופים לא נסגר, והוא חייב להיסגר נכון, אף אחד לא יכול לשער את ההשפעה של תמונת ההכרעה. לא רק מבחינת בריאות הנפש האישית שלנו כפרטים, אלא מבחינת בריאות הנפש שלנו כחברה".
איך זה משפיע על ההתנהגות היומיומית שלנו?
"אני די בטוחה שהנהיגה בכבישים הרבה פחות זהירה. אנשים מוצאים את עצמם במצבים מוזרים שהם לא מבינים מה קורה להם. אני עצמי בזמן האחרון מאבדת כל מיני דברים, ואני לא בן אדם שמאבד דברים והשלמתי עם זה שבזמן הקרוב ייתכן שזה יקרה עוד".
יותר מזה, איבדנו את שמחת החיים.
"בוודאי. איבדנו את הרצון לשמוח, אנחנו מאבדים את כושר הריכוז. כשאנשים מתכנסים בתוך עצמם הם פחות נוטים להתבונן על הסביבה, ובצדק. לדעתי הדבר הכי חשוב בכל האירוע הזה הוא שלא תהיה שיפוטיות על אף אחד ושום דבר. המלחמה פגעה דרמטית בעורףיש כל הזמן כרסום בעוגן שאנשים מייצרים לעצמם והוא גורם להם לאבד יכולות רגשיות, פיזיות ופרקטיות ויהיה נכון שכולנו נהיה מודעים וסובלניים יותר".
יש גם עלייה באובדנות?
"אני לא בטוחה שיש כרגע מספיק נתונים ברורים בנושא וסביר להניח שאין עלייה, ועדיין – אנחנו עוד נראה אותה כשתהיה הכרעה במערכה. אנחנו כל הזמן נמצאים בשיח סביב תמונת הניצחון וההכרעה. תמונת ניצחון כבר לא תהיה — אבל איזושהי הכרעה תהיה ואז אנשים יגיעו למצב שבו יחליטו שהם יכולים להרשות לעצמם לשים על השולחן את המכאובים שלהם ואני חוששת שאז גם האובדנות תגיע. מצבי הנפש החריפים באמת עוד לפנינו".
כי בזמן שיש חטופים שנמקים בשבי בעזה ומשפחותיהם מתייסרות תוך מאבק הרואי על שחרורם ועל חייהם; ובחזית נהרגים חיילים וכל הזמן מגיעות בשורות איוב — יש את מי שמספרים לעצמם שיש אנשים שסובלים יותר מהם?
"כן. לאדם שמורגל בקבלת סיוע פסיכוסוציאלי אני פחות דואגת, כי אם קשה לו הוא יודע למי לפנות ואם הוא מטופל בידי עובד של 'אנוש' אז העובד מונחה ליזום איתו קשר, לבדוק מה שלומו ואיך הוא מרגיש. אני תמיד מודאגת יותר ממה שקורה עם אותם אנשים שלא מורגלים לקבל עזרה נפשית ותוהה כמה הם מבינים שהם צריכים לבקש אותה. יש את מי שחושבים שממילא כל המדינה במצב של טראומה, שמצבם של הרבה אנשים אחרים חמור משמעותית מזה שלהם ולכן הם לא ניגשים לעזרה של אף אחד. זו הקבוצה שהכי בסכנה".
ועדיין, ניכר שיש ביקוש גובר לתמיכה נפשית. מתחילת המלחמה חל גידול של 75% בפניות למוקדים של אנוש וגופים נוספים שפועלים בתחום בריאות הנפש.
"בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2024 היו 4,140 פניות למוקדים של אנוש לעומת 2,370 בתקופה המקבילה. המספרים האלה מבטאים את הנורמליזציה של תחום בריאות הנפש, שבמובנים רבים עשתה קפיצת מדרגה ברמה הבינלאומית בתקופת הקורונה מתוך הבנה שבריאות הנפש נוגעת לכל אחד, שזה נמצא אצלנו בתוך הבית. ברגע שיש נורמליזציה של הנושא אנשים מרשים לעצמם לתהות אם סוג ההרגשה שלהם מצריך פנייה לעזרה".
מה מאפיין את הפניות האלה?
"הפונים לא תמיד יודעים מה הם צריכים, לא תמיד יודעים אילו שאלות לשאול. יש אחד שידבר על 'בעיה בחוסן' בזמן שהוא מתכוון לדבר אחר, השני ידבר על 'פוסט טראומה' בזמן שאנחנו עדיין בטראומה ובטח לא בפוסט. ואנשים לא יודעים מה מגיע להם, בהרבה מקרים הם לא יודעים למצות את הזכויות שלהם. גם אנשי מקצוע בתחום לא משתמשים במושגים בצורה מספיק מדויקת והאדם הפשוט לא תמיד מבין מה קורה לו. הבלבול לעצמו מביא חלק מהם לפנות אלינו".
זה בטח עדיף על מצב שהם ישבו בבית חסרי אונים, כל אחד עם השדים שלו.
"לחלוטין. אנחנו שמחים על הפניות האלה כי הם פונים ומבקשים עזרה ואנחנו יכולים להבין באמצעותם את המצב בשטח. זה גם סוג של 'מד דופק' וגם רפלקסיה לזה שאין מספיק פתרונות. הרבה פניות אלינו מסתכמות בעזרה שניתנת בעשיית סדר וביצירת תמונה בהירה וברורה יותר אצל הגורם הפונה לגבי מצבו".
כמה שירותי בריאות הנפש נגישים באמת?
"קופות החולים עושות קמפיינים, המבוטחים מקבלים הודעות על זכאות לטיפול. אלה שלוש שיחות סיוע שיש להן תפקיד חשוב ביותר. ברוב המקרים יהיה די בשיחות האלה כדי לקרקע אנשים ולהעמיד אותם על הרגליים. אבל הן מהוות מסננת שלפיה יקבע מי צריך לקבל טיפול בעצימות רבה יותר. האם יעשו על המקרים האלה פולו־אפ כדי לוודא שדברים מתקדמים ואותו פונה אכן מטופל? אני לא בטוחה. במקטע הזה חסרות חוליות ואנחנו רואים את זה בפניות אלינו. זה מצב שנובע ממחסור קבוע בכוח אדם מיומן, בפסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובמטפלים שהיה קיים עוד לפני המלחמה, ואחריה רק החריף".
כאן מתחילה הבעיה הרצינית, אני מניח. זה השלב שבו אנשים מתחילים ליפול בין הכיסאות?
"הניסיון הוא לייצר משפך שכל אחד יקבל את הטיפול שהוא זקוק לו. מי שזקוק לשלוש שיחות יקבל אותן ומי שזקוק ליותר יקבל מעבר לזה. הבעיה היא שהקשר בין הרבדים האלה לא עובדים טוב. אגב, יש אתגר, ביצירת רציפות טיפולית בקרב אלה שצריכים הרבה יותר משלוש שיחות: הם יישבו בבית, לא יקבלו טיפול והמצב שלהם יחמיר עד מצב של הגעה לאשפוז".
על כמה אנשים במצב הזה אנחנו מדברים?
"רק אצלנו, באנוש, זה תור המתנה של 630 איש, וזה חדש. לא היו לנו תורי המתנה. אנחנו צריכים להבטיח שיש לנו מה לעשות עם מי שזקוקים ליותר מטיפול הראשוני. היום, המערכת מפספסת את אלה שצריכים יותר ומה שאנחנו רואים כרגע זה רק את קצה קצהו של הקרחון".
איך הגענו לזה?
"תמיד היינו שם ומה שלא עובד טוב בשגרה יעבוד עוד פחות טוב בחירום. בשגרה היה לנו בור של 50% באנשי מקצוע. אז עכשיו נפתחים תפקידים חדשים בניסיון לענות על בעיות בטווח הקצר לצד התקווה שתהיה תנועה של פסיכולוגים ומטפלים מהמגזר הפרטי אל הציבורי, כמו קופות החולים".
"מחלקות הרווחה בעיריות התרוקנו"
האם זה באמת קורה?
"לא. בעיני המהלכים האלה מחלישים את המערכות הציבוריות כי הם מעבירים בסוף מטפלים בתוך המגזר הציבורי, כך שנוצר מצב שיש רשויות מקומיות שמחלקות הרווחה שלהן התרוקנו מצוותיהן. עכשיו מוצעים תפקידים אטרקטיביים וחדשים במסגרת מאמץ לאומי לטפל באנשים שמתמודדים עם חרדה ותסמינים שנובעים ממצב החירום — אז בעלי תפקידים עוזבים את מחלקות הרווחה בתל אביב או בלוד והולכים לעבוד בקופות החולים. אותם מטפלים לא באים מהמגזר הפרטי. יש הרבה פסיכולוגים ומטפלים מכל הסוגים במגזר הפרטי ובעיני צריך להביא אותם אל המגזר הציבורי באמצעות רגולציה חדשה ורלבנטית שתשנה את המציאות אבל אני לא רואה את זה קורה".
אגף השיקום של משרד הביטחון נאלץ לשלם הון למטפלים כי אין מספיק, ויש המוני חיילים שסובלים מתגובות קרב. לכמעט חצי מכ־12 אלף פצועי צה"ל במלחמה הזאת יש תסמינים נפשיים בדרגות שונות ולפי כל ההערכות מספרם עוד יגדל אחרי שהמערכה תסתיים.
"משרד הבריאות מאשים במצב שנוצר את משרד הביטחון, שהעלה את התעריפים ומשלם פי שלושה יותר מגופים אחרים, והמטפלים הולכים אליו. אני יודעת גם מעובדים שלנו שקופות החולים הציעו להם שכר גבוה יותר".
מה משמעות המצב הזה לאותם מאות אנשים שמחכים בתור כדי לקבל טיפול נמרץ לנפשם?
"הם בבית. אנחנו מקווים שיש משפחה שתומכת, יודעים שלא לכולם יש. המצב הנפשי שלהם בטוח לא נהיה יותר טוב, כי הם כבר אובחנו ואנחנו יודעים עם מה הם מתמודדים. הם מחכים לשיקום נפשי, לשירות מסיבי, אחרי שכבר עשו תהליכים למיצוי זכויות והמדינה הכירה במצבם ובזכאות שלהם לטיפול כזה".
זה בעצמו תהליך ארוך ומורכב.
"זה תהליך שמתחיל מכך שאדם מבין שהוא צריך לפנות למישהו, לרופא משפחה או ישר לפסיכיאטר וצריכה להיות לו אבחנה. אחר כך הוא צריך לעבור בביטוח הלאומי שיכיר בכך שנכותו הנפשית משפיעה על יכולת התפקוד וההשתכרות שלו וייקבעו לו אחוזי נכות. כדי להיות זכאי לשיקום פסיכיאטרי הוא צריך נכות נפשית של לפחות 40%, לפעמים היא ניתנת רק לשנה ולפעמים לצמיתות, והאחוזים שלה משתנים. אחרי שיש את כל אלה הוא צריך להגיש בקשה מאוד מסורבלת לקבל סל שיקום ואז הוועדה הקובעת של משרד הבריאות מחליטה לאיזה שירותי שיקום הוא זכאי. רק בשלב הזה הוא צריך להתחיל לחפש את הספק שיעניק לו את השירות שהוא זקוק לו".
ואת כל זה עוברים אנשים עם דיכאון תפקודי, שבקושי מצליחים לקום מהמיטה?
"כן. ולכן יש הרבה מאוד פניות למרכז המידע שלנו. אנחנו עוזרים להם לנווט ונאלצים להיות עבורם מורה נבוכים. לאדם שמתמודד עם בעיה נפשית קשה יותר למצות את זכויותיו מאדם שמתמודד עם קטיעת רגל".
את מתארת מצב כל כך מתסכל ומכאיב.
"מאוד קשה לי עם זה כי זה לא פייר. זה לא יכול להיות ככה. האנשים האלה עברו את כל התהליך הקשה של הכרה במצבם ואז אין מי שיקלוט אותם בשירותים הציבוריים ומצבם לא נהיה טוב יותר ואיש לא יכול להבטיח להם מתי הם יקבלו את הטיפול שהם זכאים לו. אי הוודאות שלהם הולכת ומצטברת ובסוף יכול מאוד להיות שהם ימצאו את עצמם במחלקה סגורה ואני שואלת למה? זה בפירוש מצב של פגיעה בזכויות אדם".
"משרד ראש הממשלה נסוג"
היית שותפה בשולחן העגול הבין־מגזרי של משרד ראש הממשלה. זה נראה פורום ראוי בשביל להציף בו את נושאים כאלה.
"זה פורום שהוקם בעקבות מלחמת לבנון השנייה, מהבנה שהשלטון המקומי לא מילא את תפקידו ושהשלטון המרכזי לא יכול לתפקד בלי השלטון המקומי. הוא הורכב משלושה קודקודים, הממשלה, המגזר העסקי והחברה האזרחית, שנים הוא עבד מצוין אבל לאט לאט הוא דעך. בתחילת המלחמה נפרדו מאיתנו, קיבלנו תעודת סיום".
אילו מהלכים לא קרו בגלל שהפורום הזה גווע?
"למשרד ראש הממשלה יש היכולת להביא את כלל המשרדים לדבר וליצור מחוברות. כשזה נפגע, נפגע התכלול ונפגעת היכולת לנצל משאבים בצורה יעילה בייחוד באזורים של השירותים החברתיים. האמון בין המערכות נפגע. התפקיד של השולחן העגול היה לבסס אמון כזה. כשלא מתחזקים אמון בין המערכות הוא מתפוגג. אחד התפקידים החשובים, בעיני, של השולחן העגול היה לקדם את החוסן וההתמודדות עם חירום מצד הרשויות וגם נעשתה עבודה בנושא. בקיץ שלפני המלחמה סברתי שנכון לעדכן אותה ולרענן את דגשיה אבל זה לא קרה. אבל אני לא יודעת אם זה היה מספיק כדי להכין את מערכות המדינה למלחמה שפרצה באוקטובר".
ספרי לסיום משהו אופטימי.
"יש לנו 700 אנשים שמנהלים עסקים פרטיים ומתפרנסים תוך שהם מקבלים ליווי פסיכוסוציאלי שכולל גם ליווי עסקי. לכל אחד יש עובד סוציאלי שמלווה אותו, יש להם מנטורים עסקיים שעוזרים להם. לקראת הכנס השנתי שלנו אנשי משאבי האנוש הזמינו גימיק, מישהו שמספק שירותי בידור מסוימים. הוא חשב שהוא הוזמן לאירוע בהיותו מטופל של אנוש, בעוד שבפועל הוא הוזמן כספק שירותים לכל דבר ועניין בלי שבכלל ידענו על הזיקה שלו לעמותה. מבחינתנו זה היה רגע של גאווה. הצלחנו איתו".
