המדינה מעודדת אנשים עם מוגבלות לעבוד. אז למה העבודה עלולה לפעול נגדם?
המדינה מאפשרת למקבלי קצבת נכות לעבוד, אבל מי שמחלתו משתנה וממשיך להשתכר עלול להיכשל במבחן ההכנסה. עו"ד מלכיאל חדד: "זה הפרדוקס: דווקא הניסיון להישאר בעבודה עלול לחסום את הדרך לקצבה"
דמיינו אדם שמתמודד עם מחלה כרונית. יש שבועות שבהם הוא מסוגל לעבוד כמעט כרגיל, ימים שבהם הוא מתקשה יותר, ותקופות שבהן מצבו מחמיר והוא נאלץ לצמצם משמעותית את הפעילות. בתקופה טובה יותר הוא מצליח לעבוד באופן יציב, והמעסיק מציע לו להגדיל את היקף המשרה. לכאורה, זו בשורה טובה. אלא שעבור מי שכושר העבודה שלו משתנה, הצעה כזו יכולה לעורר גם חשש: מה יקרה לזכויות שלי? האם העובדה שהצלחתי לעבוד יותר במשך כמה חודשים תפעל נגדי בעתיד? ואם בעוד חצי שנה המחלה תחמיר שוב, האם תהיה לי דרך חזרה?
כאן נמצא בעיניי אחד הפרדוקסים הגדולים של מערכת קצבאות הנכות: אנחנו רוצים שאנשים עם מוגבלות יעבדו, יתפרנסו וישתלבו בחברה, אבל עבור חלקם עצם הניסיון לעבוד יותר עדיין נתפס כסיכון שצריך לנהל.
חשוב לומר ביושר: המערכת כבר עשתה דרך. מי שכבר מקבל קצבת נכות יכול לעבוד ולהמשיך לקבל קצבה בהתאם להכנסתו ולדרגת אי-הכושר שנקבעה לו. מנגנון ההפחתה בעקבות תיקון "חוק לרון" נועד לעודד יציאה לעבודה, כך שההכנסה הכוללת מעבודה ומקצבה תהיה גבוהה מהקצבה לבדה.
על הנייר, המסר ברור: כדאי לעבוד. אלא שכאן מתחיל הפער בין מי שכבר הוכר כזכאי לבין מי שמבקש לקבל קצבה לראשונה.
דווקא הניסיון להמשיך לעבוד עלול להקשות על קבלת הקצבה
כדי להתחיל לקבל קצבת נכות כללית, אדם עובד צריך לעמוד, בין יתר התנאים, גם במבחן הכנסה. נכון ל-2026, הכנסתו מעבודה צריכה להיות נמוכה מ־8,261 שקל במשך 90 ימים רצופים במהלך 15 החודשים שקדמו להגשת התביעה. על פניו זה נראה כמו תנאי טכני, אבל עבור אדם שמחלתו משתנה הוא עשוי לקבוע אם יוכל בכלל לקבל קצבת נכות.
ניקח אדם שמצבו מחמיר לכמה שבועות והוא נאלץ לצמצם את עבודתו, ואז מצבו משתפר והוא חוזר לעבוד יותר. דווקא הניסיון להמשיך לעבוד בתקופות הטובות עלול להקשות עליו לעמוד בדרישה להכנסה נמוכה במשך 90 ימים רצופים. כלומר, אותה התנהגות שהמדינה מבקשת לעודד (להמשיך לעבוד ככל שניתן) עלולה במקרים מסוימים להקשות על קבלת הקצבה. תשלום עבור ימי מחלה בתקופה זו אינו מובא בחשבון בבחינת ההכנסה, בכפוף להצגת אישור מהמעסיק. וכך נוצר פרדוקס: לאחר שהאדם כבר הוכר כזכאי, המערכת מעודדת אותו להגדיל את הכנסתו מעבודה; לפני ההכרה, אותה תנודתיות בהכנסה עלולה להקשות עליו לעמוד בתנאי הסף.
בעיניי, זו נקודת המפתח. מערכת הזכאות צריכה להתאים גם לאנשים שהפגיעה בכושר העבודה שלהם אינה מתרחשת ביום אחד ואינה נשארת באותה רמה בכל חודש.
כושר עבודה אינו עניין של כן או לא
גם שוק העבודה בנוי במידה רבה סביב הנחה פשוטה ובינארית: אדם מסוגל לעבוד או שאינו מסוגל לעבוד. אבל החיים מורכבים יותר. אדם יכול לעבוד ארבע שעות ביום אבל לא שמונה. הוא יכול לתפקד היטב במשך חודש ואז לעבור תקופה של החמרה. הוא יכול לתפקד היטב בעבודה, ו"לשלם על כך" בערב וביום שלמחרת את המחיר הפיזי של המאמץ. לכן השאלה הנכונה אינה רק "האם האדם מסוגל לעבוד?", אלא "באילו תנאים הוא מסוגל לעבוד לאורך זמן?"
הפער הזה ניכר גם בנתונים. לפי הסקר החברתי של הלמ״ס לשנת 2024, שיעור התעסוקה בקרב בני 25-64 עם מוגבלות תפקודית חמורה היה 53%, לעומת 81% בקרב מי שאין להם מוגבלות תפקודית חמורה. 55% מהאנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה דיווחו שאינם מצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות, לעומת 28% בקרב מי שאין להם מוגבלות תפקודית חמורה.
זה כבר לא דיון רק על קצבאות. זה דיון על עבודה, עצמאות כלכלית וקיום בכבוד.
החסם אינו רק כסף. הוא גם חוסר ודאות
מהמפגש עם אנשים המתמודדים עם מגבלה רפואית עולה שוב ושוב שהחשש אינו מסתכם בשאלה כמה שקלים יופחתו מהקצבה. השאלה שמטרידה לא פחות היא: מה יקרה אם אנסה ולא אצליח? במקרים מסוימים, מי שקצבתו הופסקה בשל הכנסה גבוהה ונזקק לה מחדש עלול להידרש לנהל את הליך הזכאות מחדש, לרבות התייצבות מחודשת בפני ועדות רפואיות. במובן הזה, מנגנון חוק לרון עדיין אינו נותן מענה מספק לחשש שמלווה אדם שמנסה להגדיל את היקף עבודתו.
עבור מי שחי עם מחלה משתנה, ההחלטה להגדיל את היקף העבודה מתקבלת כשהוא אינו יודע כיצד ייראה מצבו בעוד כמה חודשים, והאם יוכל להמשיך באותו היקף. עבור רבים, קצבה אינה "בחירה לא לעבוד". היא רשת הביטחון שמאפשרת לנסות לעבוד.
בעיה נוספת מתעוררת כאשר אדם פונה לבדיקה מחדש בעקבות החמרה במצבו. דווקא הליך שנועד לבחון החמרה עלול להסתיים בקביעה של אחוזי נכות או דרגת אי כושר נמוכים יותר מאלה שנקבעו בעבר, ואף בהפחתת הקצבה או בשלילת הזכאות.
גם המעסיקים הם חלק מהפתרון
לא הכול נמצא בידי הביטוח הלאומי. גמישות בשעות, חזרה הדרגתית, עבודה היברידית כשהתפקיד מאפשר זאת והתאמת עומס בתקופות של החמרה יכולות להיות ההבדל בין עובד שנפלט משוק העבודה לבין עובד שנשאר בו. זו אינה רק אחריות חברתית, אלא גם החלטה ניהולית. ארגון שכבר השקיע בגיוס, בהכשרה ובפיתוח של עובד מאבד ניסיון וידע כשהוא אינו יודע להתאים את עצמו לשינוי ביכולתו. לעיתים התאמה קטנה נכונה וזולה בהרבה מאובדן העובד וגיוס מחליף. גם מניסיוננו כמעסיקים של עובדים עם מוגבלות, גמישות והתאמות נכונות יכולות לאפשר לעובד להמשיך לתרום ולהתפתח לאורך זמן.
בסופו של דבר, המבחן האמיתי אינו כמה אנשים הפסיקו לקבל קצבה, אלא כמה הצליחו לעבוד לאורך זמן, להגדיל את עצמאותם הכלכלית ולהישאר בשוק העבודה בלי לחשוש שכל ניסיון לעבוד יותר יפעל נגדם אם מצבם יחמיר.
המדינה כבר יצרה מנגנון שמעודד עבודה לאחר קבלת הקצבה. עכשיו צריך לצמצם גם את הפער בתנאי הזכאות הראשוניים, כדי שיתאימו טוב יותר למציאות שבה כושר העבודה אינו תמיד קבוע. אנשים עם מוגבלות אינם צריכים לבחור בין עבודה לבין ביטחון. מערכת שמעודדת עבודה באמת צריכה לאפשר לאדם לומר: אני אעבוד ככל שאוכל, בלי לחשוש שאם מצבי יחמיר שוב, עצם הניסיון לעבוד יפעל נגדי.
מאת עו״ד מלכיאל חדד הוא שותף במשרד מרקמן טומשין ושות׳, מנהל תחום אובדן כושר עבודה, נכות כללית ושירותים מיוחדים ואחראי על תחום הליטיגציה במשרד.
d&b – לדעת להחליט





























