טלטלה באנבידיה
פרשת אנבידיה מלמדת שאסור לסמוך על הנס
כדי להבטיח שגשוג לאורך זמן, ישראל צריכה לקדם רפורמות מבניות, להשקיע בחינוך ובתשתיות ולשמור על מעמדה כמדינת חוק חופשית ואטרקטיבית למשקיעים. אי אפשר להסתמך על נסים – צריך לתכנן אותם
המשבר המוזר של אנבידיה מלמד שוב את הבסיס לניהול מדיניות תקציב ממשלתית: שמרנות פיסקאלית. אנחנו אף פעם לא יודעים האם המשבר הבא יהיה בריאותי (כמו הקורונה), ביטחוני (כמו 7 באוקטובר), משטרי (כמו הרפורמה המשטרית), חברתי (כמו ההפגנות ב־2023), או בכלל רומנטי, כמו שקרה עם מנכ"ל אנבידיה ג'נסן הואנג. אבל אנחנו יודעים בוודאות שני דברים אחרים: ראשית, שיהיה משבר. ושנית, שכדאי להיכנס אליו עם כמה שיותר כסף ועם כמה שיותר יכולת לגייס עוד כסף.
לא ברור מי אשם בזה, אבל רק בחודשים האחרונים עלתה המודעות לכך שנתוני המאקרו של ישראל מושפעים באופן קיצוני מפעילות אנבידיה, שנמצאת בכלל בחו"ל. רק לפני שלושה שבועות פרסמה חטיבת המחקר של בנק ישראל נתון שלפיו הצמיחה של ישראל לשנת 2026 תהיה גבוהה ב־2.2% בזכות אנבידיה ‑ בלעדיה 3.4% ויחד איתה 5.6%. אותו דבר נכון גם ל־2027: בלי אנבידיה 5.1%, איתה 7.5%. זה ממשיך לגירעון ולחוב: עם אנבידיה יחס חוב לתוצר יורד ב־27%, ובלעדיה הוא ממשיך לעלות, ל־70.5%. בשביל לחדד את התמונה: אילולא אנבידיה, הצמיחה בישראל ב־2025 הייתה עומדת על 1.5% בלבד, שיעור צמיחה שמתקזז עם הגידול באוכלוסייה.
עם פרסום הנתונים, היה ברור שהאירוע מורכב. הפוליטיקאים ימשיכו לנופף בצמיחה גבוהה, בזמן שזו נשענת על חברה אחת, שכלל לא פועלת בישראל. באוצר הבינו שצריך להיזהר מלהסתמך יותר מדי על חברה אחת. סגנית הממונה על התקציבים לענייני מאקרו תמר לוי־בונה אמרה לכלכליסט בראיון שהתקיים באוקטובר האחרון: "אם מה שמעביר אותנו מצמיחה נמוכה לגבוהה זו חברה אחת שמייצרת בחו"ל, לא הייתי בונה על זה אסטרטגיה. זה נהדר, אבל זו לא תוכנית עבודה, צריך להסתכל מתחת למכסה המנוע".
הסיבה לכך איננה שהכלכלנים נהנים להיות משביתי שמחות, או שיש להם עניין להשפיע על הפוליטיקה, אלא שהם מסתכלים לטווח ארוך, על מוקדי החוסן של המדינה. לא בונים מדינה על בוננזות ועל הברקות רגעיות. הפעם השיעור הועבר יחסית במהירות. פתאום אנבידיה, שנראתה כמקור הכנסה יציב ובלתי שביר, נראית רעועה יותר. כעת, יש לקוות, יהיה קל יותר לשכנע פוליטיקאים לבנות תוכנית כלכלית שלא מותחת את הגירעון יותר ממה שאפשר "כי אנבידיה מזרימה כסף".
השיעור הוא שאין קיצורי דרך בניהול כלכלה של מדינה מתקדמת, בוודאי כזו שמתבססת על ידע ולא על משאבי טבע. כדי להבטיח שגשוג יש צורך ברפורמות מבניות בחינוך ובתשתיות ולשמור על ישראל כמדינת חוק חופשית ואטרקטיבית למשקיעים. אנחנו לא יכולים להסתמך על נסים, אנחנו צריכים לתכנן אותם. נס ההייטק הישראלי לא הגיע במקרה, הוא צמח מתשתית ארוכת שנים של חינוך לידע, סקרנות טכנולוגית, אקדמיה חזקה, והשקעה ממשלתית עקבית ורחבה.




























