59 אחים ואחיות עדיין בעבדות, מוחזקים בשלשלאות
החג הזה הוא גם מבחן. מבחן לזיכרון שלנו, לערכים שלנו, לאנושיות שלנו. בפסח נשב סביב שולחן החג ונקרא בהגדה ונספר את הסיפור של עם שזעק ונאבק לצאת מעבדות לחירות
החג הזה לא כמו כל חג אחר - אני ב״בית״, אבל הלב שלי לא כאן. הבית שלי לא שלם בלי מתן שלי, בלי החברים שלי שנשארו מאחור, וכל אחד ואחת מהחטופים שנשארו שם.
זה כבר שנה וחצי של חיים שבורים, שאני מרגישה כבולה בשרשראות. ועכשיו, כשחזרנו להילחם, הלב שלי כמעט לא מצליח לנשום.
אני יודעת מה הם עוברים שם ברגעים אלו, אני יודעת איך זה שכל הפגזה, כל יריית רובה, כל רעש - יכול להיות הרגע שבו הם יהפכו למטרה הבאה. לא עובר רגע בלי שאני פוחדת שזה יהיה מתן.
בערב פסח אנחנו מדברים על חירות, על יציאה מעבדות לחירות. אבל אנחנו לא יכולים לחגוג חירות כשאנחנו יודעים ש־59 אחים ואחיות שלנו נמצאים בעבדות, מוחזקים בשלשלאות, רעבים וצמאים למים נקיים. העם שלנו לא יכול לציין חירות כשזה מה שקורה ליהודים במציאות של היום.
כל זמן שהם מוחזקים שם אנחנו לא נרגיש בטוחים וחופשיים בבית שלנו. על זה העם שלנו מתבסס - על ערבות הדדית, דאגה לאחר.
החג הזה הוא גם מבחן. מבחן לזיכרון שלנו, לערכים שלנו, לאנושיות שלנו.
בפסח נשב סביב שולחן החג ונקרא בהגדה ונספר את הסיפור של עם שזעק ונאבק לצאת מעבדות לחירות. גם בתקופה זו אנחנו כותבים את ההיסטוריה, ואני מקווה שהעם שלנו ימשיך להילחם על כל האחים והאחיות שנשארו בשבי החמאס. אנחנו נסיים את המלחמה, נחזיר את כולם ונוכל לצאת לחירות ושיקום.
אני יודעת מה הם עוברים שם ברגעים אלו, אני יודעת איך זה שכל הפגזה, כל יריית רובה, כל רעש - יכול להיות הרגע שבו הם יהפכו למטרה הבאה. לא עובר רגע בלי שאני פוחדת שזה יהיה מתן".
אילנה גריצ’ווסקי היא שורדת שבי, בת 31, שנחטפה ב־7 באוקטובר מביתה בקיבוץ ניר עוז. היא שוחררה לאחר 55 ימים. חברה לחיים, מתן צנגאוקר, עדיין נמצא בשבי
