שיקום המרחב הציבורי העירוני הוא חלק מהחזרת השגרה, החוסן והביטחון לרחובות
מעבר לאובדן מצער מאוד של חיי אדם ופגיעות פיסיות ונפשיות, מתקפת הטילים מאיראן הותירה חותם עמוק בנוף העירוני של ישראל. בערים רבות, נפגעו מבני ציבור, מתקנים קהילתיים, ריהוט רחוב ותשתיות פתוחות – החל מפארקים עירוניים וכלה בשבילי גישה, מדרכות ותחנות אוטובוס. לצד ההרס הפיזי, התושבים חווים ירידה בתחושת הביטחון והשליטה על המרחב היומיומי. פתאום במלחמה לכולם נהייתה איזושהי וריאציה של טראומה. הפוסט־טראומה ממש נוכחת בחיים שלנו, והמרחב הציבורי הפך לזירה שבה הטראומה הזו מתבטאת ויכולה גם למצוא בה מרפא.
בתוך כך, מתברר כי האתגרים של ענף הבנייה, שנמשכים עוד מהשלכות מגפת הקורונה, הפכו כעת למערכתיים. לפי דברי רוני בריק, נשיא התאחדות הקבלנים, "במצב הנוכחי, לא נוכל לשקם גם את יישובי הצפון והדרום ממלחמת 'חרבות ברזל'". נתוני הלמ"ס מאשרים את התחזית הקשה: זמן הבנייה הממוצע למבנה מגורים זינק ברבעון הראשון של השנה ל-39 חודשים. זהו הנתון הגבוה ביותר בעשורים האחרונים.
בעוד מוקדי ההרס הגדולים יעסיקו את המערכות במשך שנים, המרחב הציבורי, זה שנמצא בין לבין, עלול להידחק הצידה. לא יהיו כותרות סביב ספסל עקום, גינה מוזנחת או שדרה חסרת תאורה, אך אלה המקומות שבהם הציבור חי את שגרת יומו ומחפש מפלט רגשי מהמתח המתמשך. השקעה מהירה בהם אינה רק אסתטית, אלא בעלת השפעה ישירה על תחושת הביטחון, האמון החברתי, הבריאות הנפשית ושימור המרקם העירוני הקיים.
לצד שיקום מבני הקבע, יש הכרח לטפל באופן מיידי גם בשכבת המעטפת, המרחבים הציבוריים הפתוחים, שם ניתן לפעול במהירות יחסית. אין מדובר בהקמה של תשתיות מורכבות, אלא בהחזרת נראות ותפקוד בסיסי: ריהוט רחוב תקין, גינות מטופחות, אזורים מוצלים, גישה בטוחה, ותאורה מספקת. כחלק מתכנון עירוני מודרני, אנו לוקחים מפה ובונים עליה שכבות-שכבות של שירותים ציבוריים, מוסדות חינוכיים וכן הלאה. הגיעה העת להוסיף שכבה של בריאות הנפש, שאף אחד אינו מצפה ממנה להיות במרחב הציבורי כיום, אך היא חיונית לרווחת התושבים.
המרחב הציבורי תפקד לאורך השנים האחרונות כמענה לצרכים הולכים ומתרחבים של האוכלוסייה העירונית. הוא איננו עוד מקום לפנאי בלבד. גינות השכונה משמשות לפגישות עבודה, למפגשים בין־דוריים, ללימודים, או לשהייה שקטה שמפיגה עומס נפשי שהלך והתעצם במלחמה. בתקופה של אי־ודאות מתמשכת, המרחבים הירוקים הופכים למקומות של ריפוי, התאוששות ועיבוד רגשי. בעידן שבו ההפרדה בין הבית למרחב החיצוני מיטשטשת, השטחים הציבוריים הופכים להארכה של המרחב האישי.
גינות כיס למשל, שטחים קטנים יחסית שמתוכננים בתוך המרקם הבנוי, הן דוגמה בולטת לפתרון יעיל, זמין ונגיש. בשכונות רבות ניתן לשלב אותן גם באזורים לא מנוצלים כיום, תוך התאמה לצרכים משתנים של הקהילה המקומית. מרחבים אלה יכולים לשמש כאזורי שקט ומנוחה, המאפשרים לתושבים לעבד את החוויות הקשות ולמצוא רגעי שלווה בתוך הסערה.
שיקום מהיר של מרחבים אלה יתרום לא רק לשיפור חזות העיר, אלא גם ליצירת תחושת יציבות בתקופה של חוסר ודאות. ניתן להיעזר בטכנולוגיות קיימות לשיפור תחושת הביטחון, ובהם תאורה מותאמת, מערכות התראה, מצלמות במרחב הציבורי ועוד. אך חשוב מכך הוא לייצר תחושת בעלות אזרחית מחודשת על הסביבה המיידית ולהחזיר לתושבים את תחושת השליטה והביטחון הרגשי שנפגעו.
עבור הרשויות מדובר בהזדמנות חד־פעמית: הכוונת השקעות דווקא למרחבים הציבוריים תאפשר חיזוק של שכונות מוחלשות, עידוד שיתופיות קהילתית, ויצירת תשתית רכה אך קריטית להחזרת שגרה. אני סבורה כי בעתיד אזורי בריאות הנפש יהיו חלק בלתי־נפרד מהערים, ומרחבים ציבוריים מתוכננים נכון ככיסי בריאות יוכלו לתת מענה לצרכים הרגשיים של התושבים לא פחות מהצרכים הפיזיים. בזמן שעיקר הקשב הציבורי והפוליטי מופנה לבנייה מחדש של מבנים ומתקנים, יש לזכור שהחיים עצמם מתרחשים ביניהם. אם לא יינתן מענה מהיר למרחבים המשותפים, המחיר החברתי, הנפשי והעירוני עלול להיות גבוה פי כמה מהנזק הפיזי.
ד"ר הלה אורן היא מנכ"לית קרן תל אביב ופורום הקרנות לפיתוח עירוני
