אל תתנו לטייקוני הגז להגדיל את הייצוא על חשבוננו
החלטת ניו־מד אנרג'י לבטל את ההסכם למכירת גז ממאגר לווייתן לדליה אנרגיה, המפעילה תחנות כוח בישראל, החזירה למרכז הדיון את המאבק בין טובת המדינה לאינטרסים של ברוני הגז. היחיד שיצא נגד ההחלטה התמוהה היה יו"ר רשות החשמל, למול שתיקת הכבשים במשרד האנרגיה.
מול רצון חברות הגז למקסם רווחים עומד האינטרס הציבורי - להבטיח אספקה סדירה, תחרות ומחירים סבירים למשק הישראלי גם בעשורים הבאים. המניע העסקי לייצוא ברור: מחירי הגז בשוק המקומי נעים סביב 4.5 דולר ליחידת חום, לעומת יותר מ־7 דולר בשוק העולמי. אלא ששיקול מסחרי צר אינו מביא בחשבון ביטחון אנרגטי, עלויות חשמל עתידיות והצורך לשמור עתודות לדורות הבאים.
ה"אקונומיסט" הזהיר לא מכבר מפני מחסור עולמי חריף בגז טבעי נוזלי, עליות מחירים ופגיעות גיאופוליטית. המלחמה באוקראינה, הפסקת הזרמת הגז הרוסי, המתיחות במזרח התיכון והביקוש העונתי בחורף הפכו את השוק העולמי לנדנדת מחירים. מתקני הנזלת גז הם יקרים ומורכבים ואי אפשר להגדיל את תפוקתם במהירות, ולכן תוספת ביקוש מתורגמת לעליית מחיר. מציאות זו מגדילה את הפיתוי של חברות הגז בישראל להפנות יותר גז לייצוא.
ועדה של משרד האנרגיה הציעה בהמלצות ביניים להגביל חוזי ייצוא לרמה הנמוכה מיכולת ההפקה היומית, כדי להשאיר כמות זמינה לשוק המקומי ולחייב את בעלי המאגרים להתחרות גם על לקוחות בישראל.
על רקע זה בולט ביטול העסקה בין שותפות לווייתן לדליה אנרגיה. ההסכם, שנחתם במאי, נועד לאפשר אספקת גז לתחנות הכוח של דליה החל ב-2030 בהיקף מוערך של כ־6.7 מיליארד דולר. בעלי השליטה בלווייתן (ניו-מד ורציו) טענו כי "לא התקיימו תנאים מתלים", אף שרשות התחרות, שהייתה הסיבה לגרירת רגליים, אישרה לבסוף את העסקה ללא תנאים.
למאגר לווייתן כבר ניתן היתר לייצא למצרים 131 מיליארד מטרים מעוקבים — כמות השווה לכשמונה שנות צריכה של המשק הישראלי ומהווה כ־12%–16% מעתודות הגז המוכחות. כאשר בעלי לוווייתן יכולים למכור כמויות גדולות למצרים במחיר אטרקטיבי, מצטמצם מאוד התמריץ להציע תנאים תחרותיים ליצרני חשמל ישראליים, וכוח המיקוח של חברת החשמל ושל תחנות הכוח הפרטיות נחלש.
לייצוא יש גם יתרונות: הוא עשוי להצדיק השקעות בהפקה ובתשתיות, להגדיל הכנסות ממסים ותמלוגים ולחזק את מעמדה האזורי של ישראל. אולם אין בכך כדי לבטל את הצורך להבטיח שחלק מספיק מהגז יישמר לצריכה מקומית בשגרה ובחירום.
הסיכון העיקרי הוא היחלשות התחרות. שני המאגרים הגדולים, תמר ולווייתן, מופעלים בידי החברה האמריקנית שברון, ואילו מאגר כריש מחויב ברובו בחוזים קיימים. אם בעלי לווייתן יעדיפו ייצוא, יישארו ליצרני החשמל פחות חלופות, ומחיר הייצוא יהפוך לנקודת ייחוס במשא ומתן המקומי. במצב כזה הספקים יוכלו לדרוש מחיר גבוה יותר תמורת ויתור על מכירה לחו"ל.
ההשפעה על מחיר החשמל לא תהיה בהכרח מיידית, שכן התעריף כולל גם עלויות רשת, הולכה ומימון. ואולם, מאחר שרוב החשמל בישראל מיוצר בגז, התייקרות מתמשכת של חוזי האספקה תיצור לחץ ברור כלפי מעלה. זאת ועוד. מגבלת הפקה או הולכה בשעות שיא עלולה לחייב הפעלת יחידות פחמיות או סולר יקרות יותר, ותקלה או אירוע ביטחוני עלולים לגרום לזינוק זמני בעלות הייצור. בטווח הארוך ייצוא גז מוגבר יאיץ את ניצול העתודות, בעוד גידול האוכלוסייה, התפלה, תחבורה חשמלית וחוות שרתים יגדילו את הביקוש. אם לא יתגלו מאגרים חדשים והאנרגיות המתחדשות והאגירה לא יתרחבו במהירות, ישראל תידרש לייבא גז נוזלי או דלק יקר.
הממשלה קבעה קדימות למשק הישראלי, מנגנוני מחיר ותקרה של כ־4.7 דולר ליחידת חום בחלק מהחוזים, ואפשרות לצמצם ייצוא משנת 2032. צעדים אלה יועילו רק אם יחולו על כמויות משמעותיות, ייאכפו בעקביות ויגובו ביכולת ממשית להפנות גז לשוק המקומי בעת מחסור. ללא אכיפה כזו, ההגנה על הצרכן תישאר הצהרה בלבד.
השאלה אינה רק כמה גז מותר לייצא, אלא כיצד מאזנים בין הכנסות המדינה לבין ביטחון אנרגטי ומחיר חשמל סביר. נדרשים רזרבה מחייבת לשוק המקומי, השקעה במאגרי גז ביבשה, פיקוח על התחרות, הרחבת תשתיות ההולכה, השקעה באנרגיות מתחדשות ובאגירה ובחינה תקופתית של היתרי הייצוא. ללא צעדים אלה, הרווח המיידי לברוני הגז יתורגם לעלות גבוהה לצרכן הישראלי.
פרופ' יאיר זימון הוא מרצה למימון באוניברסיטת ת"א, עודד שורר הוא דירקטור בחברת ייעוץ אמריקנית בתחום הפינטק



























