פרשנותההפיכה המשטרית דוהרת אל חיסול בית המשפט העליון באוקטובר
פרשנות
ההפיכה המשטרית דוהרת אל חיסול בית המשפט העליון באוקטובר
נשיאת העליון אסתר חיות תפרוש באוקטובר, ואם תיקון רוטמן יעבור – נתניהו ימנה את נשיא ביהמ"ש העליון הבא; ההפגנות מחלחלות בהדרגה למבצר הקואליציוני ומפתיעות בעוצמה שגם הממשלה לא ציפתה לה; ומתווה הנשיא טומן סכנה גדולה: ברגע שיתחילו הדיונים עליו המחאה תגווע והרוב הפוליטי ישתלט על המהלך
1. במלחמה על נפשה של הדמוקרטיה כדאי וראוי לדבר על הרוב שיאשר את ה"רפורמה". מחצית מהקואליציה - בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר והמפלגות החרדיות - עוינת ומתעבת את הדמוקרטיה. המחצית הזו שכפופה לרבנים ולדין תורה מכוונת למדינת הלכה.
עד אז, היא תנצל את עריצות הרוב, את ההזדמנות שיצרה להם מצוקתו האישית-משפטית של נתניהו, כדי לדרוס כל עקרון דמוקרטי מלבד אחד, שלטון הרוב. לדרוס את זכויות אדם, טובת הכלל, טובת הכלכלה, טובת חיילי צה"ל. וכמובן, את זעקת למעלה ממחצית העם שכוללת גם מצביעי קואליציה. קואליציה ש־32 מנדטים ממנה נמנים על מפלגות ששוללות ייצוג נשי וקשובות לרבנים. וזה הרוב שממוטט את הדמוקרטיה מעל הראש של כולנו.
הדלק שמניע את הקואליציה וה"רפורמה" מורכב מנקמה ושנאה. שומעים את זה מדובריה ברגעים שהם משילים מעליהם את מסיכות הממלכתיות ו"ההידברות". נתניהו הוא מחולל התופעה כשהפך את עורו ביחס למערכת המשפט רק לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. וכמובן, חברי הכנסת טלי גוטליב, חנוך מילביצקי, אלמוג כהן, שלמה קרעי וגם הארכיטקטים של האירוע, יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין. אתה קולט מהם את השמחה לאיד לנוכח הכנעת המפגינים, את האושר הניגר מהם למראה מצוקת הצד השני. לא תיקון, לא רפורמה ולא דמוקרטיה יש כאן, אלא התחשבנות נקמנית עם מערכת המשפט, עם האשכנזים, עם האליטות. וכמובן עם אהרן ברק שממנה את הבת שלו. אפילו "ארץ נהדרת" לא מתעלה לפאנץ' הזה.
2. ממדי ההפגנות שהגיעו היום לשיאן מחלחלים בהדרגה למבצר הקואליציוני. הם החלו לחדור אפילו את מעטה השריון האטום של לוין ורוטמן, והם בהחלט מפתיעים בעוצמה שגם הממשלה לא ציפתה לה. אולי זה מסביר את היעדר הגיבוי הפומבי שמקבל רוטמן. היחידים שפרסמו הודעות תמיכה בו הם חברי ועדת חוקה ארז מלול וטלי גוטליב.
את רוטמן היטיב להגדיר קודמו בראשות ועדת חוקה, גלעד קריב: "פרסונה שהיא חצי ממלכתית וחצי נער גבעות. חבל שהחצי של נער גבעות מנצח". רוטמן הוא היונה שנשלחה בידי נתניהו ולוין כדי לבדוק את גובה המים, והוא גילה סערה על גבול הצונמי. היתרונות של רוטמן, שהקלו עליו לנווט את שני התיקונים מחרבי הדמוקרטיה, הם הקור הרגשי המקפיא וטונות של ציניות שבהם הוא ניחן. וגם באמונה אידיאולוגית יוקדת שלו בצדקת הדרך.
אבל לאן מוליכה הדרך הזו. לא לדמוקרטיה ולא לתיקון מערכת המשפט. רוטמן נמצא איפשהו בין הימין השמרני הקיצוני של טראמפ-קהלת לבין מדינת הלכה. שני משטרים משפטיים שמקדשים עריצות – של הרוב או של חוקי התורה. הבוקר הוא התחיל את היום בראיון רגשני שהגיב לכאורה בחום לדאגתו של נשיא המדינה, אבל כשנכנס לחדר הוועדה הוא עטה את גלימת נהג הדי־9 התניע את תיקוני החקיקה שלו ודהר ליעד – לאישורם בוועדה.
3. בעת כתיבת שורות אלה טרם נקבע מועד לקריאה ראשונה במליאת הכנסת. בכל מקרה ייווצרו שני חלונות זמן אפשריים שאולי ינוצלו להידברות. חלון קטן יותר עד לקריאה ראשונה, וגדול יותר - בין הראשונה לשנייה ושלישית. אלה מועדי התקווה האחרונים לפני העלייה המעשית והחוקתית על מסלול הדיקטטורה. תקווה לכמה אופציות. הראשונה, היענות ליוזמת נשיא המדינה. היום הודיעו רוטמן ולוין כי יפנו לראשי האופוזיציה לפיד וגנץ כדי לתאם פגישה אצל הרצוג להידברות ללא תנאים מוקדמים; השנייה, כניסת בני גנץ ומתן כהנא לקואליציה למשא ומתן לריכוך הסעיפים ובניית הסכמה רחבה יותר.
ואולי יצוץ מסלול שלישי – מרד פנימי מצד ה"שפנים" הדוממים של הליכוד. חברי הכנסת שעדיין חשודים בקורטוב של ממלכתיות ואחריות, שמבינים היטב את הנזקים הגדולים של ההפיכה המשטרית. הציפייה הזו אינה מופנית לגוטליב או קרעי, אבל את ספסלי הליכוד מאיישים כמה דמויות שאולי טרם דהו סופית. יולי אדלשטיין, ניר ברקת, אבי דיכטר, דני דנון, יואב גלנט, דוד ביטן, ישראל כץ, אלי כהן ואולי עוד כמה.
נתניהו, כאשר ממפים את הלחצים האפקטיביים עליו ניתן למנות מצד אחד את משפחתו, את האינטרס שלו לחלץ עצמו מכתב אישום, את החשש מבלימת יריב לוין. אבל יש גם צד שני לא פחות חשוב ואולי יותר. סיכון היחסים עם ארה"ב והמשפט הבינלאומי; החשש מנזקי הכלכלה; החשש להכתים את שמו ואת המורשת ההיסטורית שלו; ואולי לכף הזה של המאזניים יצטרף קולם של חברי ליכוד שיגלו לפתע את עמוד השדרה והמצפון שלהם.
4. תיקוני רוטמן ממתינים כרגע לעלות במליאת הכנסת כדי להפוך לחוק. את המהלך הזה מבקשות לטרפד שתי עתירות לבג"ץ. הראשונה הוגשה בידי שורה של דמויות ציבוריות מוכרות (תמי ויובל ארד, אשתו ובתו של הנווט השבוי רון ארד, בוגי יעלון, דן חלוץ, חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, פרופ' מנחם בן ששון, יועמ"שית הכנסת לשעבר נורית אלשטיין, יזם ההייטק דב מורן, רמי מתן, מגיבורי מלחמת יום כיפור והסופרת צרויה שלו). השנייה הוגשה בידי אנשי עסקים מובילים כאלה אלקלעי, יוסי אקרמן, דב מורן (שוב) ואחרים. העתירה הראשונה שהוגשה באמצעות עוה"ד רון ברקמן, שירה דונביץ' ואופיר בלום מבקשת מבג"ץ לקבוע כי אין לכנסת סמכות לבטל את הביקורת השיפוטית עליה.
לפי העתירה השנייה, שהוגשה באמצעות עוה"ד אוהד רוזן, חגי קלעי ועידן סגר, נפל פגם בלתי ניתן לריפוי בהצבעה בוועדת החוקה כי תיקון חוק היסוד הוצג כיוזמה של ועדת החוקה כולה כדי להנות ממסלול מקוצר (לא מסלול החקיקה הפרטית ולא הממשלתית) לפי תקנון הכנסת, בעוד שלמעשה מדובר בהצעה פרטית לחלוטין של ח״כ רוטמן שכביכול החתים עליה את הוועדה כולה מבלי שחבריה, במיוחד חברי האופוזיציה, דנו ואישרו את קידומה כיוזמה מטעם הוועדה.
בג"ץ נוהג לדחות על הסף עתירות נגד יוזמות חקיקה שטרם סיימו הבשלה ונחקקו סופית. האם יש סיכוי שהפעם בג"ץ יחרוג ממנהגו? האם יוציא צו ביניים כדי לעצור את התהליך עד מיצוי הבירור המשפטי? התשובה המקובלת היא לא כי בית המשפט הוא גוף שמרני שגם תחת סופות נצמד למסורת הריסון שלו ככל שמדובר ביחס לחוקי הכנסת.
בנוסף ממתינה עתירת הנבצרות שהגישה התנועה לאיכות השלטון. בג"ץ, שהעביר אותה לתגובת המדינה, ספג איומים וגידופים מהקואליציה רק בגלל שהעז להגיב לעתירה. אבל בממשלה מבינים את המשמעות. היועמ"שית גלי בהרב־מיארה טרם קיימה דיון בשאלת הנבצרות, עכשיו היא תקיים אותו כדי להגיב לבג"ץ. הנבצרות נולדה מהפרת נתניהו את ניגוד העניינים, ועכשיו התבקשה היועמש"ית בידי פרקליטי נתניהו להבהיר האם ניגוד העניינים מונע ממנו לעסוק במתווה נשיא המדינה לריכוך ההפיכה המשטרית.
5. באוקטובר תפרוש נשיאת העליון אסתר חיות ואם תיקון רוטמן יעבור, אז נתניהו ימנה את נשיא בית המשפט העליון הבא. זו תהיה החותמת המשמעותית הראשונה להפיכה המשטרית. ניגוד העניינים אמור למנוע ממנו מעורבות במינוי, אבל עוד לא הוקמה החומה הסינית שתחצוץ בין נתניהו ראש הממשלה לבין נתניהו הנאשם בפלילים. וכך, כמו בכל רפובליקת בננות, השליט ימנה את נשיא בית המשפט העליון שיקבע את ההרכב שידון בערעורו אם וכאשר. ואולי הוא אפילו ישבץ את עצמו בהרכב (כי יספרו לנו שנתניהו לא מעורב במינויו).
עד אוקטובר 2024 מתפנים שלושה מקומות בעליון, לאחר שיפרשו חיות, ענת ברון ועוזי פוגלמן. מינוי מחליפיהם בידי הממשלה יטה סופית את הכף הפנימית לצד השמרני, אבל עדיין יהיה רוב לעמדה העצמאית. כדי להשמיד סופית את הערך שנקרא בית המשפט העליון הממשלה תזדקק למינויים רבים נוספים. התהליך ארוך, לכן התוכנית היא לקצר אותו באמצעות הגבלות משמעותיות על הביקורת השיפוטית. על חוקי יסוד, על חקיקה רגילה, פסקת ההתגברות, ביטול או צמצום עילת הסבירות.
6. חמשת מרכיבי יוזמת הרצוג, בין אם הם משאלת ליבו או הסכמות שכבר נרקחו והוסכמו, מרככים את רפורמת לוין-רוטמן בשלוש נקודות משמעותיות. האחת, הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הרעיון המסדר של רוטמן הוא שהרוב המכריע בבחירה יהיה של הקואליציה בלבד. וליתר דיוק הממשלה. הצעת הרצוג היא הוספת שני נציגי ציבור כשהרעיון המסדר שלו הוא שאין לאף רשות (מבצעת, מחוקקת, שופטת), לאף צד בוועדה, רוב מובנה בוועדה.
השנייה, הרצוג סבור שלפני הכל יש לחוקק את חוק יסוד: החקיקה שמסדיר את היחסים בין הרשויות ומגדיר גם הליך חקיקה נוקשה יותר (ארבע קריאות למשל) ומאפייני תוכן חוקתיים לחוק יסוד, ורק אחר כך לאסור על בית המשפט לבטל חוק יסוד. רוטמן מבקש להתחיל מהסוף – קודם לאסור על בית המשפט להתערב בחוק יסוד ואחר כך נראה. בנוגע להגדרת מאפייני חוק יסוד, לפי רוטמן מה שהכנסת תחליט שמתאים להיקרא חוק יסוד – ייקרא חוק יסוד. ואכן, בתיאום מופלא, אישרה שלשום ועדת שרים לענייני חקיקה את חוק יסוד דרעי 2.
השלישית, הרצוג רוצה שהרוב הנדרש של שופטים לביטול ייקבע בהסכמה, ומנגד ייקבע בהסכמה הרוב הנדרש בכנסת לפסקת ההתגברות שנועדה להקים לתחייה חוק שבוטל. באשר לרוב בבית המשפט התוודענו למחלוקת: לוין דיבר על 80% ורוטמן על 100% מהשופטים. לגבי פסקת ההתגברות, לוין-רוטמן נעולים על רוב של 61. כלומר, לא הכנסת תתגבר על בג"ץ אלא הממשלה שיש לה בכנסת רוב קואליציוני מינימלי של 61. וזה מתכתב עם הרוב בוועדת הבחירה של השופטים – הכוח הבלעדי יעבור לממשלה. בכנסת ובוועדה.
יש הרואים בעמדת הרצוג ישועה גדולה ויש הרואים בה פתח גדול למניפולציה. עדיין ניתן יהיה להנדס את הוועדה לבחירת שופטים, באמצעות נציגי הציבור, באופן שישרת את הממשלה. הוספת קריאה רביעית לא תועיל כל עוד ניתן יהיה להכניס כל דבר ל"חוק יסוד". לגבי פסקת ההתגברות – יש כבר הסכמה לעצם הרעיון בלי שום שוט להסכמה על המספר ובעיקר ובלי בסיס התחלתי שלא יהיה די ברוב של 61. והסכנה הגדולה: ברגע שיתחילו הדיונים, המחאה תגווע והרוב הפוליטי ישתלט על המהלך.
אם יוזמת הנשיא תישלח לפח ויעברו חוקי ההפיכה כמו שהם, עדיין שמורה להרצוג הזכות למחאה נוספת – לסרב לחתום על החוקים החדשים. חוק יסוד: נשיא המדינה קובע את החתימה הזו כאחד מתפקידיו "הביצועיים" היחידים של הנשיא.
אלא שמדובר בסמכות שניתנה לו באופן ייצוגי, ללא כוונה שתכלול שיקול דעת מהותי. מעין סמכות טקסית. אילו היה לסירובו משמעות משפטית-פורמלית, היתה לכך משמעות של וטו ואף אחד לא התכוון להעניק לנשיא סמכות לבטל חוק של הכנסת. אם הייתה כוונה כזו, תסמכו על לוין ורוטמן שהיו מכחידים אותה.
על חוק חותמים הנשיא, ראש הממשלה והשר הנוגע בדבר. לחוק, ובוודאי לחוק יסוד, חשובה הגושפנקא המשולשת הזו. הרצוג בהחלט יכול לסרב לחתום. תהיה בכך אמירה מהדהדת של הנשיא. אין ספק שהיא תקבל תגובה הולמה באמירה מהדהדת לא פחות של טלי גוטליב.
