המחיר של תקציב ביטחון גבוה: בתחתית הרשימה עם אירלנד וקוסטה ריקה
צה"ל דורש להגדיל את תקציב הביטחון ל־183 מיליארד שקל – פער של 71 מיליארד מהתקציב הראשוני שאושר. הבעיה נמצאת רחוק משם, בהוצאה האזרחית של ישראל שקרובה למדינות החלשות ב־OECD
עד כמה שהמספר נראה דמיוני, במערכת הביטחון דורשים סכום עתק של 183 מיליארד שקל ב־2026, לעומת התקציב המקורי שאושר: 112 מיליארד שקל. לפי ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון לעשור הקרוב, תקציב הביטחון לשנה זו היה אמור לעמוד על 96 מיליארד שקל — 87 מיליארד שקל פחות מהתקציב הנוכחי — והיד עוד נטויה.
1. במערכת הביטחון הגיעו מוכנים ל"קרב" גם הפעם מול האוצר, שמתנגד עקרונית לסכום הזה — כל עוד לא מתבצעות התאמות (קיצוצים או העלאות מסים). עם התמונה שמתארים בצה"ל קשה להתווכח. שם טוענים שמאז נקבעה תוכנית נגל, תפס צה"ל כ־800 קמ"ר נוספים — כ־600 בלבנון וכ־230 בעזה, שטח בגודלה של סינגפור. הנוסחה פשוטה ולא הומצאה על ידי צה"ל: מי שמוסיף משימות — חייב להוסיף גם תשומות.
הטיעון התפעולי קונקרטי ובדוק. מלאי חימושי היבשה נשחק, טנקים עומדים בלי מנועים, מפני שקצב השחיקה גבוה מקצב התיקון. קווי ייצור שעבדו בקצב חירום מרודדים, ולהחזיר אותם יהיה יקר בהרבה מלתחזק אותם. ולצד זה יש פריטים המחייבים הזמנה דחופה מסיבה מסחרית־כלכלית ולא מבצעית. שכן מדובר בציוד או רכיבים שדרושה תקופה ממושכת לקבלתם ממועד ההזמנה הראשונית ועד לאספקה הסופית. ויש גם בעיה נוספת: אם צה"ל לא יתפוס את הסלוטים בפסי הייצור האמריקאיים בחודשים הקרובים — הם ייתפסו על ידי מצרים, קטאר וסעודיה. כלומר, הדרג המקצועי במדים מבקש רצף תקציבי לצורך מיידי, אך גם לחוזים ארוכי טווח. לא הכל חייבים עכשיו ולא הכל חייב עיגון לעשור וחצי.
2. המציאות החדשה שכפה הדרג הפוליטי — בראש ובראשונה ראש הממשלה, שהפך את התעצמות צה"ל להבטחת הבחירות המרכזית שלו — גרמה גם הפעם למלחמה פתוחה מול משרד האוצר, שהתפוצצה לפני שבוע. ובכל זאת, ישנם כמה דברים ששני הצדדים רואים באופן זהה. בראש ובראשונה, שהדרג הפוליטי חייב להחליט איך מממנים את התקציב. זהו תפקידו. שנית, שאכן בשנים הקרובות שיעור ההוצאה הביטחונית ביחס לתוצר לא יירד ב־7%-6%. למרות שבאוצר מסרבים לקבל מציאות כזו. אך המחלוקות הן אמיתיות. ראשית, בצה"ל מבהירים כי 12.5 מיליארד שקל — מתוך 50 מיליארד שקל תוספת שעליה הכריז ראש הממשלה ביום חמישי האחרון — מיועדים להסברה. לא לביטחון. לכן, שם לא סופרים אותם. כלומר, זה כבר לא 400 מיליארד שקל אלא 387.5 מיליארד (על פני 13 שנה). בנוסף, מתוך סכום זה ישנם 50 מיליארד שקל שמקורם ב"הכנסות פנימיות" — שהאוצר לא באמת יתקצב אותם.
3. הטיעון של מערכת הביטחון הוא שהמספרים האלה נגזרים מהמצב, וכשהמצב יתייצב — הם יירדו. הבעיה היא שהתייצבות אינה סימטרית לעלייה. אם יוחלט בעוד שנתיים לרדת ל־120 מיליארד שקל — עדיין כפול מ־2022 — פירוש הדבר קיצוץ של יותר מ־60 מיליארד שקל בשנה אחת. במונחים מערכתיים, זה אינו "עדכון תקציב", זה "זעזוע" תקציבי. ההסבר לכך נמצא בדבריהם של אותם בכירים במערכת הביטחון. שם מסבירים כי רידוד קווי ייצור והחזרתם יקרים מאוד — וזה בדיוק העניין. אותו טיעון שמסביר למה אי אפשר לבנות מהר, מסביר גם למה אי אפשר לפרק מהר. התקשרויות רב־שנתיות, מלאים, כוח אדם וסלוטים שנתפסו הם מבנים נוקשים בשני הכיוונים. מערכת שהתרגלה לרמת הוצאה מסוימת אינה מתכווצת אליה בחזרה בהחלטה תקציבית, היא מתכווצת דרך משבר.
4. סוגיית ההתייעלות בצה"ל היא הדוגמה החדה ביותר לפער. במערכת הביטחון טוענים שתוכנית סדורה קיימת מאז דו"ח ברודט ושהיא מניבה כ־2 מיליארד שקל בשנה, המקסימום האפשרי לשיטתם. אלא שההתייעלות שעליה בנויה תוכנית 400 מיליארד השקלים היא בהיקפים אחרים. גם אין הסכמה על אופן ותצורת ההתייעלות. באוצר דורשים "קיצוצים" — צמצום הוצאות פנימי. מנגד, בצה"ל מדברים גם על מקורות חיצוניים כגון הרחבת קווי ייצור במימון מדינות אחרות. אלו שני מהלכים שונים שנושאים את אותו שם. וההבדל אינו סמנטי: צמצום הוצאה נמצא בשליטת המערכת, ואילו הכנסה מיצוא תלויה בביקושים, ביחסי חוץ ובאותו אמברגו שמערכת הביטחון עצמה מתארת כאירוע חוזר.
5. הבעיה חמורה יותר, והיא נמצאת מחוץ לשדה הראייה של מערכת הביטחון. נתוני ה־OECD ל־2023 מציבים את ישראל במקום חריג מבחינת ההוצאה האזרחית הראשונית — סך ההוצאה הממשלתית בניכוי ביטחון ותשלומי ריבית. כלומר, בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה, דיור ושכר במגזר הציבורי. בישראל מדובר על 31.1% מהתוצר. הממוצע ב־OECD הוא 41.2% — פער של יותר מעשר נקודות תוצר. ישראל מדורגת במקום השלישי מלמטה, אחרי קוסטה ריקה ואירלנד בלבד.
המשמעות הפשוטה: הפער האזרחי כבר קיים, והוא בסדר גודל של מאות מיליארדי שקלים בשנה. כל שקל שמופנה כעת להתעצמות רב־שנתית בלי מקור מימון מזוהה אינו נלקח מהאוויר. הוא נלקח מהקטגוריה שכבר היום נמצאת בתחתית הדירוג. אם ישראל רוצה לצמוח — כדי, בין השאר, לממן את ההוצאה הביטחונית — היא חייבת להשקיע. נתוני ביצוע התקציב מתחילת השנה ממחישים זאת: הוצאות מערכת הביטחון גדלו ב־12.6% ל־108.2 מיליארד שקל, בעוד הוצאות המשרדים האזרחיים ירדו נומינלית ב־1.3%. חלק מהפער טכני וזמני, אבל הכיוון אינו שנוי במחלוקת.
מערכת הביטחון מציגה את התקציב כבחירה בין ביטחון לבין סיכון ביטחוני. אבל הבחירה האמיתית היא מורכבת יותר: בין ביטחון לבין בריאות, חינוך ותחבורה — ואיש אינו מנסח אותה כך, מפני שבניסוח הזה היא הופכת להכרעה פוליטית שצריך לשאת באחריות עליה.
הבעיה היא שאין מי שעושה זאת. השקלול הזה אמור להתבצע בהליך תקציב מסודר, עם בסיס מוגדר, עם מקורות מזוהים ועם הערכה של המחיר האזרחי. במקום זה קודם מתקבלת ההחלטה, ואת החשבון מגישים אחר כך — אם בכלל.
