פרשנות
בג"ץ קבע - המשטרה פועלת בניגוד לחוק, ואיפשר לה להמשיך בכך עוד שנה וחצי
בית המשפט קבע כי חדירת המשטרה לטלפון נייד אינה חוקית – גם בהסכמת הבעלים; אבל השופטים החליטו לתת למשטרה שנה וחצי כדי להסתגל ולהמשיך ולפגוע בזכויות נחקרים; ובמקביל, השר הממונה עליה מבקש להפקיע לעצמו את קביעת גבולות הזכות להפגין
1. מה חשוב יותר: לתפוס פושעים בכל מחיר או ללכוד אותם כחוק
בג"ץ קיבל אתמול את עתירת הסנגוריה הציבורית וביטל את סמכות המשטרה לחדור לטלפונים ניידים ללא צו שיפוטי. בכך בוטלה פרקטיקה שהחלה להשתרש – חדירה שהוכשרה בהסכמת בעל המכשיר. לכאורה מה רע? אם המשתמש מסכים, אפשר להלבין את הפגיעה בפרטיותו. אבל, כפי שקבעו שלושת שופטי העליון, אי־אפשר לעקוף את הדרישה המפורשת של החוק. ובכל זאת, הפתעה - באופן לא צפוי הסכימו שלושה שופטי עליון לתת למשטרה 18 "חודשי הסתגלות", שבהם הפרת החוק תימשך כסדרה, ככל שהמשפט הזה נשמע מוזר.
פסק הדין של השופטים יצחק עמית, נעם סולברג ודוד מינץ מסכם שרשרת אירועים שהגיעו אל הכותרות בשנים האחרונות. חלקם נולדו כעלילות משנה לסיפורי נתניהו, כמו חדירת המשטרה לניידים של עוזריו שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. יונתן אוריך פתח אז את מסע ההיכרות שלו עם חוקרי משטרת ישראל. פסק הדין ישליך בוודאי על ועדת הרוגלות, בחידוד הפרקטיקות של החדרה מרחוק של כלי יירוט והאזנה אימתניים ללא סמכות חוקית. ומעל הכל, ישליך פסק הדין על שאלות שנוגעות למדיניות המשפטית הראויה במתח ובאיזון שבין גילוי האמת "בכל מחיר" (גם במחיר הפרת החוק) לבין הגבלת הגילוי לאמצעים שמותרים בחוק, ולהם בלבד.
המשטרה ביקשה להשתית את סמכותה לחדור ללא צו על "שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות החקירה והתביעה בסוגיות המצויות באחריותן". די בטיעון הזה כדי לעורר בהלה וחלחלה לנוכח ה"בן גביריזציה" של המשטרה (ראו את הקטע בהמשך). אינני יודע אם גם בשופטים עברה התחושה הזו, אבל סולברג ממהר לסלק את הדרישה ל"שיקול הדעת הרחב". העתירה הנוכחית, הוא מסביר, עוסקת ב"סמכות" ולא ב"שיקול דעת". כשופט שמרן הוא היה נזהר מלהתערב בהפעלת שיקול הדעת של המשטרה; כשופט שמרן הוא חייב להתערב כאשר המשטרה פועלת בניגוד לחוק המפורש שדורש צו שיפוטי.
החוק נחקק ב־1995, עוד לפני שהטלפונים הניידים והחכמים הפכו למרכז חייו של האדם ואוצר סודותיו הכמוסים ביותר. היום אין ספק שהנייד הוא מחשב, וחל עליו התנאי המפורש שאין לפלוש לתוכו ללא צו שיפוטי. בשנים האחרונות היינו עדים לעשרות הליכים משפטיים, במיוחד סביב עוזרי נתניהו. הליכים שדנו בעיקר בטיפול בתוצרי החקירה. למשל, האם טיעונים לחדירה פסולה יידונו כבר בשלב המעצר או רק בהמשך בשלב המשפט. אבל לא בעצם חוקיות השגתם, והחוקיות משליכה על קבילות הראיות שהושגו לפי הדוקטרינה האמריקאית של "פירות העץ המורעל" או הגרסה הישראלית המתונה יותר, שידועה כ"הלכת יששכרוף".
"על כללי ניהול החקירה", כותב הנשיא עמית, "לאזן בין חקר האמת והרצון למנוע עבירות ולגלותן, ובין הרצון להגן על זכויות הנחקר ובהן הזכויות לכבוד, לחירות, לקניין ולפרטיות". סולברג מזכיר את ההתנגשות בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרס הציבורי בחשיפת פשעים. "ההכרעה בה", הוא כותב, "נוטה בעקביות לעקרון חוקיות המינהל". והוא מסכם: "למשטרה אין סמכות לערוך חיפושים מוסכמים בחומר מחשב, ללא צו שיפוטי". ומוסיף השופט מינץ: "לא רק שלא קיים בדין מסלול המאפשר חיפוש בחומר מחשב ללא צו שיפוטי, אלא שהמחוקק קבע ב'רחל בתך הקטנה' כי "לא ייערך חיפוש אלא על פי צו של שופט".
1 צפייה בגלריה
בן גביר (מימין) והמפכ"ל דני לוי. השר קישט את דרישותיו הדיקטטוריות במיטב הציטוטים הדמוקרטיים
(צילום: דוברות משטרת ישראל)
בגלגולי פרשת אוריך, כותב סולברג, הציעו השופטים לתקן ולעדכן את החקיקה הנוגעת לחיפוש בחומר מחשב ואכן הצעת חוק הונחה ב־2014 ועדיין "מונחת כאבן שאין לה הופכין". השופטים מסבירים למדינה, שהם לא יהיו אלה שיוציאו את הערמונים מהאש לכנסת, "שנמנעת מלמלא אחר תפקידה בהסדרת הנושא כבר שנים רבות".
וכאן מגיעה ההפתעה. בגלל החשיבות הראייתית שטמונה במכשיר הנייד ומתוך כוונה לאפשר הסדרת הסוגיה בחקיקה (חיכינו 11 שנה, אז דווקא עכשיו ימהרו לחוקק!?), קובע סולברג שהפלישות המוסכמות ושיקול הדעת המשטרתי יישארו בתוקף לתקופת מעבר של 18 חודשים. במילים אחרות – המשטרה תפעל בניגוד לחוק גם בשנה וחצי הקרובות, שבה ביטול סמכותה יידחה ויושלך לפח. שנה וחצי שבהן ימשיכו להירמס, מה שכינה עמית, "זכויות הנחקר ובהן הזכויות לכבוד, לחירות, לקניין ולפרטיות".
2. מסמך בן גביר: הבריון מתחזה לדמוקרט, וההפיכה – לדמוקרטיה
מסמך המדיניות של השר לכאוס לאומי איתמר בן גביר תואם את גלגול העיניים המתעתע והמוכר שלו, כאידיאולוג מסוכן המתחזה לדובון חביב, ושל ההפיכה המשטרית המתחזה לדמוקרטיה. וכך זרוע המסמך בניסוחי מופת דמוקרטיים, כמו "הזכות להפגין ולמחות היא מרכיב חשוב ומרכזי בחברה דמוקרטית", "שלטון החוק" ו"שוויון בפני החוק"; וכמובן מלוא החופן ציטוטים מאהרן ברק ובית המשפט העליון. הזהו איתמר שלנו?
אבל, כשמקלפים את רשתות ההסוואה, נחשף מתוכן בו גביר האמיתי. בן גביר שזורע דמוקרטיה כדי לקצור דיקטטורה. הזאב בעור הכבש.
ראשית בעצם היומרה להפקיע לעצמו, כפוליטיקאי, את קביעת גבולות הזכות להפגין. במיוחד כשהוא והממשלה שהוא חבר בה הם היעד המרכזי להפגנות. כמו שנתניהו רוצה להחליף את התובעת במשפטו, רוצה בן גביר להכתיב את גבולות ההפגנה נגדו. ושניהם מכוונים לאותה הגברת ולאותה אדרת. אדרת היועמ"שית.
בבג"ץ על תיקון פקודת המשטרה נכתב, ש"סמכותו של השר להתוות מדיניות עקרונית בתחום ההפגנות מותנית בקיומה של חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה, תוך מתן משקל ניכר לעמדתה". אז קודם כל, מהדמוקרט שלנו קופץ הבריון שקוצב ליועצת חמישה ימים בלבד להגיב למסמך, ואם לא - הוא ייכנס לתוקף. למותר לציין את "המשקל הניכר" שייתן בן גביר לעמדתה של בהרב־מיארה.
השר חותר למדיניות שוויונית, אלא שכאן יש מסר סמוי וגם שקרי - לבטל את הפריבילגיות שלהן לשיטתו זוכים מפגיני קפלן והמחאה. וזאת תוך התעלמות מעשרות מעצרי השווא האלימים של פעילי מחאה. בן גביר מבקש למשטר לא רק את ההפגנות, אלא גם את התכנים. לאסור הפגנה "שיש יסוד סביר לחשד שהיא מהווה תמיכה בארגון טרור או בפעילותו". ומה עם תמיכה בטרור יהודי, בפשעי מלחמה בעזה, בהסתה לגזענות? את אלה אין לבער?
וכמובן חסימת כבישים. כאן יימצאו לשר תומכים רבים. הסבל מהחסימות הוא חוצה מחנות והשקפות. ולכן, "אין לאפשר כל חסימה של כבישים מרכזיים, ארציים או אזוריים, או מהירים". אלא שהשאלה כאן היא מחיר פינוי המפגינים והחסימה. חלק מהרוגי מחאת אוקטובר 2000 במגזר הערבי היו על רקע ההוראות לפתיחת צירים בכל מחיר. קשה להניח, לפחות בשלב זה, שבמגזר היהודי ייפתחו צירים גם במחיר של ירי קטלני במפגינים.
בכל מקרה, הנחיה ש"כבישים אלו חייבים להישאר פתוחים בכל עת ואין לאפשר את חסימתם בשום שלב" היא רישיון חופשי לפינוי אלים ללא שום הגבלה. והיא התערבות פסולה בשיקול דעת המשטרה בבואה לאזן בין פתיחת הציר לבין הפעלת הכוח שנדרש לכך. והיא כמובן מסמנת קידום לקצינים שיצטיינו בפתיחה המהירה של הציר גם במחיר הפגיעה הקשה ביותר במפגינים.
