פרשנות
גם אחרי ביטול הלכת אפרופים, הכוח יישאר אצל השופטים
החוק שאושר אמש בקריאה שנייה ושלישית מבטל את אחד הסמלים המזוהים עם אהרן ברק וקובע כי חוזים עסקיים יפורשו רק לפי לשונם. המהלך של לוין ורוטמן נועד לצמצם את שיקול הדעת של השופטים, אך בפועל הם עדיין אלה שיחליטו מתי "התוצאה לא מתקבלת על הדעת"
הכנסת אישרה אמש (ב') בקריאה שנייה ושלישית תיקון בחוק החוזים שמשמעותו ביטול הלכת אפרופים, אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הנשיא בדימוס אהרן ברק, לצד המהפכה החוקתית ו"הכל שפיט"; ואחד מסמלי האקטיביזם שסביבו התלקח הקרב הגדול על מעמדו של שופט בחברה דמוקרטית. ועכשיו, יש לשר המשפטים יריב לוין סמל ניצחון על מסורת ברק – קריעת אחד הדגלים המזוהים ביותר עמו.
איך פרשנות חוזה הפכה לחזית מדממת ולקריאת קרב של פוליטיקאים על בית המשפט? תחילה, קצת רקע על הלכת אפרופים. שנות התשעים היו ימי העלייה הגדולה מחבר העמים. הממשלה - בהובלתו של שר השיכון דאז אריאל שרון - ביקשה לעודד בנייה מהירה ונרחבת באמצעות הטבות ותמריצים לקבלנים שיבנו מהר, וסנקציות לאלה שיאחרו בביצוע. חברת “אפרופים” איחרה בהשלמת הבנייה, והמדינה "הענישה" אותה בהפחתת התשלומים שהגיעו לה לפי החוזה. המחוזי קבע שלשון החוזה אינה מתירה לממשלה להפעיל את הסנקציה. בעליון טענה המדינה שגם אם אין הדבר עולה במפורש מהחוזה, ההיגיון והתכלית מחייבים להכיר בסנקציה הזו. וכך היה. כלומר, היגיון ותכלית השלימו כאן את הלקונה, את העדר ההסדר להפעלת הסנקציה.
המבקרים קבלו על כך שלשון החוזה איבדה מבכורתה לטובת שיקול הדעת של השופט שלא מוגבל מעתה בידי הלשון, אלא יכול להפעיל שיקול דעת כדי "לעשות צדק", גם באמצעות תוצאה שהלשון לא בהכרח אפשרה להגיע אליה. על הלכת אפרופים קמו מבקרים בבית המשפט העליון עצמו ובראשם השופט ד"ר יורם דנציגר. דנציגר הגיע לעליון מהשוק הפרטי, מהמשפט המסחרי, ומשם הביא לעליון את הקובלנה הגדולה של השוק: אפרופים הרגה את הוודאות. מעכשיו אין יותר ודאות במשפט. כאשר מבקש לקוח בעצתו של עורך דין, התשובה מעכשיו היא "תלוי על איזה שופט ניפול".
לצד מבקרי המקצוע, קמו המבקרים הפוליטיים שזיהו ב"אפרופים" עוד מהלך טיפוסי של אהרן ברק להרחבת שיקול הדעת השיפוטי. כמו במשפט הציבורי והפלילי – התחנה הסופית היא השופט ולא המשפט. אלא שבאופן אמיתי יש כאן בעיקר רוב מהומה על מאומה. אם לשון החוק ברורה ממילא לא צריך את השופט. אם היא עמומה, דו-משמעית או לא נותנת מענה – וזה המצב במרבית החוזים המסחריים המורכבים - אז כל הכרעה שיפוטית, וגם הימנעות ממנה, היא סוג של הפעלת שיקול דעת שאין מנוס ממנו. העובדה שברק זנח את תורת השלבים הפורמלית בבחינת חוזה לטובת ניתוח הוליסטי יותר שמתכלל את הנסיבות ואומד דעתם של הצדדים, אינה מבשרת בהכרח על מהפכה אלא יותר על תפיסת מהפכה – הנה עכשיו השופט הוא "בעל הבית" של החוזה ולא הצדדים.
לפי החוק של לוין ורוטמן שעבר כעת, יפורש חוזה עסקי על פי לשונו בלבד, וזאת אלא אם פרשנות כזאת תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או שמלשון החוזה עולה סתירה בין הוראות שונות בו. ומי יחליט שהתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת או שקיימת סתירה בין ההוראות השונות? ניחשתם נכון – השופט.
