לא שלב ולא גחמה: למה ילדים מתרחקים מהורה שלא פגע בהם?
יש סוג של געגוע שילד לא אמור לחוות כלפי הורה שחי ונמצא בהישג יד. כשזה קורה, לרוב זה לא במקרה
יש רגע שחוזר על עצמו‚ כמעט באותן מילים‚ אצל הורים שמגיעים עם אותו סיפור: ילד שעד לפני זמן לא רב רץ לחיבוק‚ ופתאום מסרב להיכנס לרכב. לא מתוך כעס רגעי‚ אלא מתוך משהו יציב יותר‚ עמוק יותר‚ שקשה להסביר לו למה הוא מרגיש כך. ההורים סביבו לרוב תופסים את זה כ"שלב". לפעמים זה באמת שלב. ולפעמים זו ההתחלה של תהליך שיש לו שם: ניכור הורי.
ההבחנה הזו אינה אקדמית. היא קובעת מה עושים הלאה‚ ובעיקר מתי. הורה שמחכה חודשים בתקווה שהעניין יחלוף מגלה לעיתים שהמרחק כבר התקבע‚ ושהמהלך המשפטי שיכול היה להיות פשוט - פתיחת תיק גירושין ברבנות שמסדירה את הסדרי השהות - הפך למאבק ארוך על קשר שכבר נשחק.
הדפוס שחוזר על עצמו
ניכור הורי הוא לא ילד שכועס על הורה שפגע בו. זו תופעה הפוכה: ילד שמפתח דחייה כלפי הורה שלא עשה דבר‚ כתוצאה מהשפעה מתמשכת של הצד השני - לעיתים גלויה‚ לעיתים כה עדינה שאפילו ההורה שיוצר אותה לא תמיד מודע לכך במלואו. הערה חוזרת‚ שתיקה טעונה‚ מבט שמעביר מסר בלי מילה - כל אלה נצברים אצל ילד‚ עד שהוא מאמץ אותם כדעה משלו. וכשהוא מגיע לנסח אותה‚ הוא ינסח אותה בגוף ראשון. זו ההחלטה שלו‚ הוא יאמר. זה מה שהוא מרגיש. הסימנים המוקדמים נראים תמימים: ביטולים חוזרים מסיבות טכניות‚ שיחות טלפון שנענות בקצרה ובנוכחות ההורה השני‚ ילד שמפסיק לשתף בדברים שקרו לו. ההבדל בין התרחקות טבעית לבין תהליך מכוון נמצא בכיוון - מתבגר שמעדיף חברים מתרחק משני ההורים במידה דומה; ילד בתהליך ניכור מתרחק מאחד בלבד‚ בעוד הקשר עם השני דווקא מתהדק.
מה באמת מניע את זה?
לעיתים זה צומח מכאב אמיתי - פחד מנטישה‚ תחושת עוול מהגירושין עצמם‚ צורך לא מודע לגייס את הילד כבן ברית. אך יש גם מקרים שבהם מדובר בכלי מחושב הרבה יותר. הורה שמבין שמשמורת בפועל משפיעה על גובה המזונות עלול למצוא אינטרס בכך שהילד "יבחר" להישאר אצלו. במקרים אחרים הניכור משמש כקלף לחץ במאבק על כתובה‚ או ככלי סחיטה סביב סרבנות גט - כשהילד‚ בלי לדעת‚ הופך למנוף בסכסוך שאין לו שום קשר אליו. במקרים כאלה הפער בין המניע האמיתי לבין ההסבר הרגשי שמוצג כלפי חוץ הוא בדיוק מה שבית המשפט ובית הדין נדרשים לחשוף. וזו משימה קשה: הורה שמנכר ביודעין יודע גם להציג את עצמו כמי שרק "מכבד את רצון הילד".
עו"ד יהודה אבלס
(צילום: סטודיו תומאס)
כשהזמן עובד נגדכם
התופעה אינה רק כאב פרטי. יש לה משמעות משפטית ברורה‚ בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני כאחד‚ וההשלכות שלה נוגעות למשמורת‚ להסדרי השהות ולעיתים גם למזונות. הבעיה היא שהזמן פועל נגד ההורה המנוכר‚ בשני מישורים במקביל. ככל שהקרע מתקבע‚ כך קשה יותר לשקם אותו; ובמקביל‚ בית המשפט מתקשה יותר להתערב במצב שכבר "התיישב". ערכאה שרואה ילד שאינו בקשר עם הורה במשך שנה שואלת שאלות אחרות מערכאה שרואה קשר שנקטע לפני חודשיים. התיעוד הוא הנכס המשפטי המרכזי כאן‚ והוא צריך להתחיל ביום שבו מזהים את הדפוס - לא ביום שבו מחליטים לפנות לעורך דין. יומן של מפגשים שבוטלו‚ הודעות שנשלחו ולא נענו‚ ועדויות של צד שלישי כמו מורים או מטפלים‚ שווים יותר מכל טיעון שיישמע באולם.
הילד שאינו רק קורבן
אולי הדבר הקשה ביותר בסיפור הזה הוא שהילד עצמו‚ ברוב המקרים‚ אינו קורבן במובן הפשוט - הוא גם משתתף פעיל‚ שאינו יודע שהוא נסחף. זו הסיבה שהטיפול בתופעה דורש רגישות‚ לא רק תקיפות משפטית. הורה שמתעמת עם הילד על מי צודק רק מחזק את הדחייה. הורה שמשמיץ בחזרה מגלה שכל מילה מגיעה לצד השני ומשמשת נגדו. והורה שמפסיק לשלם מזונות כאמצעי לחץ הופך מקורבן לנתבע. מה שכן עובד הוא פשוט ועקבי: להמשיך להגיע לכל מפגש שנקבע‚ גם כשברור שהילד לא ייצא; לשלוח הודעות קצרות ולא תובעניות בלי לדרוש תשובה; ולשמור תיעוד של הקשר החיובי שהיה - תמונות‚ הודעות‚ זיכרונות - שישמש בשלב השיקום. המטרה איננה "לנצח" את ההורה השני‚ אלא להחזיר לילד את האפשרות לאהוב את שני הוריו בלי אשמה.
שתי ערכאות‚ אותה מטרה
כאן נכנס לתמונה יתרון שלא תמיד מובן מאליו: בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני מכירים שניהם בתופעה‚ אך לא תמיד מתייחסים אליה באותו אופן‚ ולא תמיד דורשים את אותן ראיות. הדרך שבה מציגים את הדברים‚ והערכאה שבה בוחרים לפתוח את ההליך‚ יכולות להשפיע על הקצב שבו יינתן מענה - ולעיתים גם על סוג המענה עצמו. בית המשפט מחזיק בכלים אזרחיים כמו תביעת נזיקין ושינוי משמורת; בית הדין הרבני מחזיק בכלים שונים‚ שנוגעים למעמד האישי ולזכויות הכלכליות. מי שמכיר רק אחת מהן פועל עם חצי ארגז כלים.
מכאן שגם ההחלטה הראשונה - היכן להגיש - היא כבר החלטה אסטרטגית. עורך דין גירושין יהודה אבלס‚ נכנס להליך עם יתרון ממשי‚ לא רק תיאורטי. בסופו של דבר‚ זהו לא שאלה של מי צודק, אלא סיפור של ילד שנמצא באמצע‚ ועל שני מבוגרים שנדרשים‚ כל אחד בדרכו‚ להזכיר לעצמם שהאהבה של הילד אליהם לא אמורה להיות תלויה בניצחון על ההורה השני.
d&b – לדעת להחליט
