ניתוח
כבוד האדם וחירותו? לא כשזה נוגע לחטופים
היועמ"שית לא יכולה להתייצב לצד הרמטכ"ל נגד הפקרת החטופים בעזה, אך היא מתייצבת לצדו נגד הפקרת השוויון בנטל הגיוס לצה"ל. מבחינת שר המשפטים, הניסיון לשמור על החוק הוא הפרעה למשילות
1. היועמ"שית גלי בהרב מיארה הודיעה לממשלה שאין לה סמכות להורות לרשויות האכיפה להימנע מלעצור בנתב"ג משתמטי גיוס בדרכם לאומן. מי שחפצה נפשו להשתטח - שיעשה זאת בפזצט"א ולא בקבר הצדיק. מלבד הברור מאליו - שחוק יש לקיים ואסור, אפילו לממשלה, להפר - נועדה הודעת היועמ"שית לאוזניים נוספות. ראשית, לתשעת שופטי בג"ץ שידונו השבוע בחוקיות הדחתה. הנה דוגמה לטענת המדיח הראשי, שר המשפטים יריב לוין, לחוסר שיתוף הפעולה מצד היועמ"שית, לקושי לעבוד איתה. הנה, אנחנו מבקשים לפעול בניגוד לחוק, והיא לא מאפשרת לנו.
האוזן השנייה שייכת ל"לא מאפשר" נוסף, הרמטכ"ל אייל זמיר. מחר צפוי להתקיים בקבינט דיון גורלי על כיבוש עזה והרחבת הלחימה לתצורה שמערכת הביטחון מתנגדת לה בגלל ההימור הפרוע, בעיקר על חיי החטופים, אבל גם על חיילי צה"ל שיצעדו ל"מלכודת מוות", כלשון זמיר. וזה בזמן שהממשלה מבקשת לסייע למשתמטים לטוס לחו"ל במקום לבקו"ם או לכלא.
2. היועצת בהרב מיארה מתייצבת לצדו של זמיר בעניין חוק ההשתמטות. באשר למהלך הצבאי ידיה כבולות בגלל שלמשפט אין באמת מעמד בהחלטה הגורלית שתיפול מחר. אפילו לא לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שלא מגן על החטופים. מי שצפה בסרטונים האחרונים של רום ברסלבסקי ואבייתר דוד, צפה באנשים שנרמסו, שנשללו מהם גם כבוד האדם וגם חירותם. וכעת גוברת גם הסכנה לחייהם: גם כשאין לחימה ועסקה וגם אם תתחדש הלחימה. חוק היסוד פותח ב"הכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן־חורין". ממשלת ישראל, בשלב זה, נותנת משקל אפסי לתחולת "כבוד האדם וחירותו" על עשרים החטופים החיים הנמקים במנהרות עזה.
וגם כוחו של בג"ץ לסייע במקרה זה הוא אפסי. נניח שהיה דן בעתירה שדורשת לאכוף על הממשלה עסקת שחרור. ונניח שכל הרמטכ"לים וראשי השב"כ לשעבר היו מצהירים על האיוולת והסכנה שבהחלטה להרחיב עכשיו את הלחימה. קשה לראות כיצד השופטים היו דוחים את עמדת הממשלה שרק הגברת הלחץ הצבאי תשחרר את החטופים; או מקבלים את עמדת העותרים שהממשלה מופעלת רק משיקולי הישרדות פוליטיים ואישיים של ראש הממשלה. נדמה שכאן לא תועיל אפילו עילת הסבירות. העתירות תידחנה ולא בגלל שאינן צודקות או ראויות. הן צודקות וראויות אלא שיש גבולות לישועת המשפט ולציפיות ממנו, כפי שלמדנו מהעתירות למנוע מהנאשם נתניהו להקים ממשלה. גם העתירות ההן היו צודקות וראויות.
3. המקרה הכי קרוב שבג"ץ בכל זאת כפה מדיניות בענייני ביטחון וחיי אדם על הממשלה היה במאי 2007. בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית ביניש (והשופטים דבורה ברלינר וסלים ג'ובראן), קבע אז שעל המדינה למגן את כל הכיתות בעוטף עזה, בניגוד להחלטת הממשלה להסתפק בשיטת המרחבים המוגנים שהועדפה בגלל החיסכון כספי. "בנסיבות המקרה שבפנינו", כתבה ביניש, "הקצאתו של הסכום המצוין נדרשת על מנת להגן על חיי אדם מפני איום ביטחוני שאינו איום פוטנציאלי או ערטילאי בלבד. מדובר באיום יום־יומי, ממשי וקונקרטי, שחשופים לו אלפי תלמידי בתי ספר ביישובי עוטף עזה ושדרות... והוא אינו ניצב בפני תלמידי בתי ספר אחרים בישראל". פסק הדין זה נחשב לאחד משיאי האקטיביזם השיפוטי וספג ביקורות קשות, בחלקן מוצדקות כי שופטים לא אמורים להתערב בשיקולי מיגון ותעדוף תקציבי. ועדיין, הדמיון לימינו מצמרר - בשני המקרים הממשלה מעדיפה את ההפקרה.
בהרב מיארה לא יכולה להתייצב לצד הרמטכ"ל זמיר נגד הפקרת החטופים, אבל היא מתייצבת לצדו נגד הפקרת השוויון בנטל.
