צו השעה - ביטוח פיקדונות
לאחרונה התבשרנו כי סוף סוף שני המוסדות החשובים ביותר בכלכלה הישראלית בנק ישראל ומשרד האוצר, התעוררו קמעא ושוקלים אולי כי הגיע הזמן לנהוג כמו כל המדינות המפותחות והמסודרות בעולם, ליישם ביטוח פיקדונות שיגן על המשקיעים המקומיים והזרים ויקטין במידת מה, את סף החרדה ואווירת הנכאים בה שרוי הציבור מאז ההכרזה על "המהפכה המשפטית", שהתגברה בשבוע האחרון עם פרוץ המלחמה עם איראן. ומאידך, יגביר את התחרות בין הבנקים הגדולים לבנקים הקטנים ובמיוחד אלה שיקומו בעתיד.
בנק ישראל אינו מפרסם נתונים רשמיים מספיק מדויקים ומפורטים דיים על הוצאת כספים של אזרחי ישראל ומשיכת כספי משקיעים זרים מישראל - יש האומדים את הזרימה הפיננסית הנ"ל בעשרות מיליוני דולרים. במקביל פרמיית הסיכון של ישראל הנמדדת ע"י CDS (default swap credit) של משקיעים באג"ח דולרי ממשלתי, עלתה לאחרונה ליותר מ-100%(לעוןמת כ-50% לפני המהפכה המשפטית והמלחמה בעזה).
אין ספק שהפתרון לטווח הקצר והבינוני לתופעה הנ"ל (העשויה להתגבר) הוא סיום המלחמה בעזה ועם איראן. מאידך לעניות דעתי בטווח הקצר ואולי המיידי, יש מקום ליישם סוף סוף ביטוח פיקדונות בנקאיים בישראל. ביטוח שכזה יקטין את חשש המשקיעים המקומיים והזרים מפני משבר כלכלי מתגלגל וחס וחלילה התמוטטות של בנק כזה או אחר.
האמת היא שמדובר ברעיון ישן נושן המופיע גם בהמלצות ועדת שטרום מ-2016, שלא יושם בגלל התעקשות של נגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר ז"ל, אשר טען כי הדבר רק יגדיל את כוחם של הבנקים הגדולים. לעניות דעתי דרור שטורם צדק ופישר טעה. ישראל יחד עם ניו זילנד הן המדינות היחידות בין מדינות ה-OECD, שאין בהן מנגנוני ביטוח פיקדונות פיננסיים. בארה"ב, למשל, מאז השפל הכלכלי הגדול (1929), בו התמוטטו אלפי בנקים ויחד עימם מיליוני אנשים ועסקים, קיים ביטוח חובה על כל הבנקים ומוסדות החיסכון, המבוצע ע"י רשות פדרלית (FDI) הגובה מהם פרמיית ביטוח של 0.23%. כיום תקרת הביטוח מכסה פיקדונות עד 250,000 דולר. היה ולאחר כינוס הנכסים של הבנק המתמוטט נשאר כסף - הוא מחולק גם ללא מבוטחים. באירופה התקרה היא 100,000 יורו, ובאנגליה סכום דומה בפאונד, לבעלי חשבון בנקאי, וגם שם גובים פרמיית ביטוח מהגופים המבוטחים. באוסטרליה למשל הביטוח מבוצע ע"י הממשלה אשר רשאית להטיל על הבנקים חלק מהפרמיה.
ההיסטוריה הבנקאית הקצרה בישראל שבה נרשמו בסה"כ 4 התמוטטויות של בנקים, מוכיחה כי בכל מקרה בסופו של דבר המפקידים קיבלו חזרה את מירב כספם. זה לקח לא מעט זמן אבל עם הצמדה וללא ריבית. המשבר הרציני ביותר קרה ב-1983 שבו התמוטטו ארבעה מתוך חמשת הבנקים הגדולים, פועל יוצא לוויסות מניותיהן בבורסה. הממשלה והכנסת התערבו במהירות ע"י "מניות ההסדר", קרי הפיכת המניות שבידי הציבור לאג"ח צמוד בערבות המדינה. למי שהייתה לו הסבלנות והיכולת להמתין כמה שנים, לפחות לא הפסיד את כספו, ולמדינה זה עלה כמה עשרות מיליארדי שקלים.
בעבר היו עוד 3 מקרים של התמוטטות בנקים קטנים עם כמה אלפי לקוחות, כמו בנק א"י בריטניה, שבו בנק ישראל שילם בהדרגה למפקידים את כל סכומי הפיקדונות, וכן את כספי הבנקים המקומיים והזרים בתנאי שהופקדו בתום לב. בהתמוטטות של בנק צפון אמריקה (1985), נגיד הבנק המרכזי הגיב במהירות והוציא כתב ערבות לכל פיקדונות הציבור. בשערוריה של הבנק למסחר(2002), קנה בנק ישראל את כל החובות של הבנק ללקוחותיו, וכך מנע את קריסת הלקוחות הפרטיים והעסקים הקטנים, וצימצם את הפגיעה במוניטין של מערכת הבנקאית הישראלית.
למרות האמור לעיל, הגיע הזמן וטוב מוקדם ממאוחר, שלא לסמוך על טוב הלב של הממשלה ו\או בנק ישראל להציל את לקוחות הבנקים, ולנהוג כמו כל המדינות המפותחות והמסודרות בעולם וליישם ביטוח פיקדונות שיגן על המשקיעים המקומיים והזרים, וישפר במידת מה את החשש, החרדה ואווירת הנכאים בה שרוי הציבור. שלא לדבר על עידוד יזמים ומשקיעים לפתוח בנקים קטנים נוספים להתחרות בחמשת הבנקים הגדולים "שקורעים" את הציבור הרחב, שרובו לא מספיק בעל ידע פיננסי ותחכום כדי להתמודד עימם.
מרדכי איש שלום הוא סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה לשעבר
