מתערוכת "עדות מקומית" ועד החמין של בבל'ה: המלצות לסופ"ש
וגם: לעבד טראומה בעזרת קומיקס בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, לעשות שופינג למען מטרות חברתיות, לצלול למאות דיוקנאות איקוניים של חנוך פיבן - ועוד דברים שכדאי לעשות בשעות הפנאי
צילום
לנוע בין מחנק לאנחת רווחה ב"עדות מקומית"
חווית השיטוט בחלל התערוכה "עדות מקומית" נעה בין תקווה לייאוש. כבר 22 שנה תערוכת הצילום העיתונאי והתיעודי בישראל מציבה בפנינו מראה נטולת פילטרים — עוולות לצד אקטיביזם, גיבורים עממיים מול מנהיגים מאכזבים, יופי עם כיעור, מחנק ואז אנחת רווחה ושוב מחנק.
והפעם נפרשים על קירות מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) 82 צילומים וסרטי וידיאו שמשקפים את השנה החולפת, ובהם תיעוד של צעירים חרדים שורפים צווי גיוס מחוץ לכלא צבאי; עינב צנגאוקר עוטה הינומה שחורה ביום ה־730 לחטיפת בנה מתן; מכתזית מרססת מפגינים שמחו על רציחת ששת החטופים; ושורד השבי גדי מוזס מניף ידיו באוויר לאחר ששב לשדות הקיבוץ שלו.
התמונה שזכתה בתחרות "תמונת השנה" היא של איתי רון ("הארץ"), והיא מציגה צלליות של חרדים וחיילים, חובשי קסדה מול חובשי מגבעת, בכפר הפלסטיני כיפל חארס. החרדים מתפללים בחזיתו של בית פלסטיני, מוקפים במאות חיילים ושוטרים שמאבטחים אותם, בשעה שתושביו הפלסטינים נאלצים להסתגר בתוכו. זו תמונה שמייצגת היטב את החווייה המטלטלת של התערוכה כולה: הקומפוזיציה שלה יפהפיה, כמעט לירית, אבל המציאות שהיא מתעדת, של דורסנות ממוסדת, מרתיחה ומייאשת. הרבה אמוציות בתמונה אחת. התערוכה תיפתח מחר ותוצג עד 31 בינואר.
מאיה נחום שחל
קולנוע
לעבד טראומה בעזרת קומיקס
אירוע יוצא דופן יתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ב־16 בדצמבר: יוצרות הקומיקס טוהר שרמן־פרידמן ("בנות טובות הולכות לגיהנום") ורון לוין ("95.94% שלמה") יקיימו בו שיחה מול קהל, שבה ידברו על אובדן אב, הפלה בתקופת הנעורים, סיפורי חטיפה ומוות בטבח 7 באוקטובר — לא הנושאים הראשונים שקופצים לראש כשאומרים "קומיקס".
השתיים פוסעות בשביל שסלל ארט ספיגלמן, אמן הקומיקס היהודי־אמריקאי שיצר את הרומן הגרפי "מאוס" על חוויות השואה של אביו. שרמן־פרידמן ולוין ידברו באירוע על העיסוק בטראומה בכלים של קומיקס, ובדרך המיוחדת של האמנות שלהן לייצג את השואה ו־7 באוקטובר, ונושאים כמו שכול, זכרונות של ההורים, טראומה פרטית וטראומה לאומית. לאחר השיחה תתקיים הקרנת הסרט התיעודי על ספיגלמן "גיהנום אושוויץ" בבימויה של פולין הורוביץ.
שירי לב־ארי
אוכל
לאכול את הצ'ולנט המיתולוגי של בבל'ה מול הים
החורף הגיע סוף־סוף ועמו הכמיהה לצ'ולנט (בסדר, אתם יכולים להמשיך לקרוא לו חמין). וכעת יש דרך לחזור בזמן לאחד הצ'ולנטים הבלתי נשכחים של שנות התשעים — זה שהוגש במסעדת בב'לה בצפון רחוב בן יהודה בתל אביב, שהיתה מעין מסעדה אשכנזית מודרנית, שהצליחה לעמוד בגאון מול אגדות כמו קפה בתיה, קפה דן וקיטון השכנות. בעל הבית שלה היה מיכה סול, שכבר שני עשורים מחזיקה במסעדת יוליה בנמל תל אביב, ואחת לכמה זמן הוא מחזיר את בבל'ה לחיים בדמות פופ אפ רווי שמאלץ מול הים.
החל מיום א' הקרוב ולמשך שבועיים, יגישו ביוליה השף איתי גלילי והשף רומן דימנט (שחוזר להתארח במסעדה במיוחד) תפריט יהודי מזרח־אירופי־אשכנזי קלאסי (לצד התפריט הרגיל) שיכלול מרק עוף עם קרפלעך, גולאש, כבד קצוץ, רגל קרושה וכמובן צ'ולנט קלאסי בסופי שבוע.
חיליק גורפינקל
אופנה
לעשות שופינג למען מטרות חברתיות
המיזם החברתי "חותם" של דלית לביא מסייע לנשים עם סיפורי חיים קשים לצאת לדרך חדשה ולהתפרנס מיצירה. מחר ומחרתיים תקיים לביא מכירה מיוחדת בביתה בעמק חפר (זית 10 בת חן), שבו יוצעו תיקים שנוצרו במסגרת המיזם משאריות בדים, עבודות סריגה ועוד. המעצב קובי גולן, המנהל המקצועי של חותם, יתארח במכירה עם עליוניות הקרושה היפהפיות שלו בסגנון בוהו שיק שאפשר ללבוש מעל שמלה או חולצת טי; ויוצעו גם כלי בית וינטג' שליקטה בצרפת איילת בר מהמותג 6plates המוכר במפות הפשתן היפות המיוצרות בעבודת יד; ג'ינסים של המותג הישראלי אנדר דה רוק ותכשיטים של המעצבת יעלה לשם דגן, שעובדת בכסף, חוטי שעווה ואבנים צבעוניות.
עליונית קרושה של קובי גולן(צילום: קובי גולן)
כדור בעיצוב ליאם שרם ז"ל(צילום: ודים)
פופ־אפ נוסף (מהיום עד 22 בחודש) יפעל בקניון רננים ברעננה ויציע למכירה פריטי אופנת רחוב המבוססים על סקיצות של ליאם שרם, שנרצח בפסטיבל נובה. ב־2021 יזם שרם פרויקט ללא מטרות רווח ששמו "SPLASH" שנועד לחבר בין ספורט, אנשים ואמנות במגרשי כדורסל, שבמסגרתו הקים את מגרש הכדורסל הצבעוני בנווה צדק. כיום מובילה אמו סימונה את המיזם, שהתרחב לעוד מגרשים מעוצבים ולפריטי לבוש יפים וקוליים. המכירות של הפריטים הן תרומה להמשך פעילות ספלאש והנצחת דרכו של שרם.
עילית מינמר
אמנות
לצלול למאות דיוקנאות איקוניים של חנוך פיבן
תערוכת היחיד reFORM במוזיאון הרצליה היא רטרוספקטיבה ליצירתו של חנוך פיבן (63), מהמאיירים הישראלים הבולטים בעולם, המתפרשת על יותר משלושה עשורים. היא מציגה מאות מעבודותיו שהתפרסמו ב"טיים מגזין", "הניו יורק טיימס", "רולינג סטון", "ניוזוויק", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
פיבן פיתח שפה חזותית שמזוהה איתו כמעט באופן בלעדי: קריקטורות מבריקות של גיבורי תרבות ואנשי ציבור, שעשויות מחפצים יומיומיים תלת־ממדים וצבעוניים, בחיבורים מלאי הומור שמגיבים גם בביקורת עוקצנית: משרה נתניהו בעלת ראש המטאטא, דרך סדאם חוסיין עם שפם הגפרורים ועד ברברה סטרייסנד בעלת אף המיקרופון. התערוכה כוללת גם יצירה חדשה שנעשתה במיוחד עבורה — דיוקנו של הרצל העשוי מפחמים, כקריצה לתרבות המנגל הלאומית או ביקורת אפוקליפטית על ישראל הנוכחית. עוד בתערוכה: רישומי הכנה שיצר פיבן, ספרי הילדים שלו, קטעי וידיאו מתוכניות שיצר לטלוויזיה ומתחם אינטרקטיבי לכל הגילאים, שבו מוזמנים המבקרים להתנסות בהרכבת דיוקנאות בעצמם במשחקי חשיבה והמצאות חזותיות.
יקיר שגב
דוקומנטרי
להיות זבוב על הקיר של ג'ון לנון ויוקו אוקו בניו יורק בשנות השבעים
ב־30 באוגוסט 1972 קיים ג'ון לנון את הופעתו החיה המלאה הראשונה והיחידה אחרי פירוק הביטלס. זה קרה במדיסון סקוור גרדן בקונצרט צדקה שערך עם יוקו אונו למען בית יתומים. בסרט התיעודי "ג'ון ויוקו: אחד לאחד" שעולה השבוע ב־yes דוקו משולבים קטעים מהקונצרט הזה, שיצאו לאור רק ב־1986, באיכות סאונד ותמונה משופרים (שון אונו לנון פיקח על עבודת שחזור הסאונד, וזה נשמע נפלא).
זו כשלעצמה סיבה מצויינת לצפות ב"ג'ון ויוקו: אחד לאחד", אבל הסרט התיעודי המצוין של קווין מקדונלד ("יום אחד בספטמבר") הוא הרבה יותר מסרט הופעה נדיר. מקדונלד מספר בו סיפור מרתק על השנה וחצי שבה עברו לנון ואונו מאנגליה לניו יורק וגרו בלופט בגריניץ' ווילג', בעיקר בזכות אוצר ארכיוני שמצא: שיחות הטלפון שהם קיימו ביניהם ועם מו"לים, גלריסטים וחברות תקליטים (לנון הקליט את כל שיחותיו, כי האמין שה־FBI ממילא מצותת לו).
הסרט מצליח לתעד את המשיכה ההולכת וגוברת של לנון לשמאל הרדיקלי, שניסה — ולרגעים הצליח — למשוך אותו לפעילות אנטי ממסדית, בימי ניקסון ומלחמת וייטנאם. בשלב מסוים הקולות המקצינים סביבו התחילו להדאיג אותו והוא ואונו עזבו את הלופט ועברו לבניין הדקוטה הממוגן והמרוחק מהאקטיביסטים שהתחילו לדחוק אותו בתוך ביתו הפתוח. שבע שנים אחר כך, דווקא בכניסה לדקוטה הוא יירצח, אירוע שקרה ממש השבוע לפני 45 שנה.
יאיר רוה
