מהספסל האחורי לקדמת ההייטק הישראלי
מהכישלונות בכיתה ועד לתפקיד ניהולי בכיר בעולמות הטכנולוגיה – סיפור על כוחה של התמדה, סקרנות, ואמונה עצמית
מאז ומתמיד נכשלתי בלימודים. כל שנה חדשה היתה מתחילה בהמון התרגשות, עוטפים מחברות, קונים חוברות, מדביקים מדבקות - אולי השנה זה סוף סוף יקרה ואני אהפוך לתלמיד בינוני, לכל הפחות. כאמור, זה לא קרה. רוב תקופת הלימודים הייתה בסימן הסתרה ובושה. תמיד הייתי ילד טוב, לא עושה בעיות, פשוט לא הצלחתי להבין מה קורה על הלוח.
וככה כמו שההתרגשות הגיעה בעוצמה חזקה בתחילת השנה היא דעכה ברגע שהבנתי ששוב הסיפור חוזר על עצמו, והנה גם השנה אני נכשל.
אז במקום להשקיע בלימודים השקעתי בדברים אחרים שהיה לי קל יותר להשקיע בהם, הייתי משחק במחשב (הברזתי מכמה בגרויות בגלל משחקים חדשים שיצאו, למשל Half Life דחף אותי להבריז מבגרות בהיסטוריה אחרי לילה לבן של משחק) הייתי מנגן בגיטרה בלהקות, ומוצא דרכים להעסיק את עצמי.
בכיתה י"א המנהל ויתר עלי: "שיבוא רק לשבת בכיתה", הוא אמר לאבא שלי. אז באתי, ישבתי, שרדתי. 12 שנות לימוד נגררו בשיניים. למען הסר ספק - בגרות לא הייתה לי.
ואז הגיע הצבא, התגייסתי לקרבי ופתאום גיליתי שאני יכול גם להיות טוב במשהו. נכון, היו שיעורים תיאורטיים שהרגשתי מאחור לעומת כולם והיו כל מיני דברים שהייתי צריך לזכור ולא זכרתי. אבל בסוף, כשהיה בלאגן בתוך הטנק, צעקות, אבק ולחץ הבנתי שאני דווקא מצליח או לפחות שווה לאחרים.
המורה על האופנוע
בסוף השירות קיבלתי בונוס ללוחמים - השלמת בגרויות, והחלטתי לתת הזדמנות נוספת למתמטיקה. גיליתי שאין חדש תחת השמש - הייתי סגור בבסיס מהבוקר עד הערב ועדיין - על הפנים. לומד, מתרגל, משקיע, נכשל. אבל הפעם, היה עוד דבר שונה - המורה. הוא היה בחור מגניב, עם ערימות של כריזמה, רוכב על אופנוע עם מעיל עור. הוא אהב משוואות ומספרים, וההתלהבות שלו הייתה מדבקת. סיימתי את הקורס, עשיתי את הבגרות, והחלטתי שאני רוצה לראות את מה שאותו מורה הצליח לראות במתמטיקה. בזמן שרוב חבריי השתחררו וטסו לדרום אמריקה, אני המשכתי למכינה באוניברסיטת חיפה, והשקעתי את כל הזמן הפנוי שלי בלימודים.
התאמצתי בטירוף, הבנתי שאם זה לא יקרה הפעם זה לא יקרה אי פעם. לא פספסתי אף שיעור, אבל שוב, נכשל נכשל ושוב נכשל. המורה לא הבינה מה הסיפור שם, הוא כל כך משקיע אבל התוצאות בשטח - זוועה.
באותה תקופה חברת ילדות מבריקה, נירית, למדה בטכניון והציעה לעזור לי. ישבנו המון, הייתי משלים איתה את כל המטלות, היא הייתה מסבירה לי דברים לעומק ולא ויתרה עלי - גם כשקיבלתי ציון 20. בשלב מסוים נירית זרקה לי ״ברור לך שיש לך בעיות קשב וריכוז, נכון?״
היא נתנה לי ריטלין. בפעם הראשונה הצלחתי להתרכז ומאותו הרגע כל החיים שלי השתנו. בסוף אותה השנה ניגשתי ללוח הציונים שהיה תלוי במסדרון האוניברסיטה. התקשרתי לאבא שלי ובקול שבור אמרתי לו ״95, שני בכיתה״. זאת חוויה שלא הכרתי. הקידומת 9 היתה זרה לי לחלוטין.
ללמוד איך ללמוד
משם הדרך המשיכה לתואר בהנדסת חשמל. פחדתי פחד מוות. כולם סביבי היו מצטיינים, ואני עם היסטוריה של כישלונות וארבע יחידות מתמטיקה. אבל הפעם ידעתי איך להילחם. הפכתי את הלמידה לפרויקט צבאי: שעות מדויקות, הפסקות מדודות, תרגילים בלי סוף - ארבע שנים רצופות ללא חופש. למדתי איך ללמוד. איך לחלק מבחן, איך לכתוב בכתב ברור, איך לחשוב באופן שיטתי. הציונים היו בינוניים, סיימתי עם ממוצע 83 והייתי מאושר - סוף סוף הייתי ממוצע, נורמלי, לא חריג.
סיימתי תואר ראשון. הייתי בטירוף. התאהבתי. התאהבתי במתמטיקה, בפיזיקה, בתכנות ואלגוריתמים. התאהבתי בזה שאני לומד ומצליח. פתאום התעורר בי יצר תחרותי שלא הכרתי.
מממוצע להצטיינות
החלטתי שאני רוצה להמשיך. נרשמתי לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון והייתי בהלם כשקיבלו אותי. הייתי מוקף במצטיינים ממיטב האוניברסיטאות, ושוב שאלתי את עצמי אם אני ראוי. הפעם הגעתי עם ביטחון עצמי יותר גבוה והיכרות עצמית עמוקה. את התואר סיימתי עם ממוצע 92, שעות מחקר רבות, ואהבה לאלגוריתמיקה.
בסופו של התואר הגשתי מאות קורות חיים, הייתי בעשרות ראיונות, וצרצרים - דממת אלחוט. במשך שנה שלמה היו לי כל מיני חלטורות, אבל לא הייתי מוכן לוותר על התפקיד כאלגוריתמאי. למזלי הרב אשתי הייתה לצידי (לא ברור למה היא בחרה להישאר איתי באותה תקופה), והאמינה בי גם כשאני התחלתי לפקפק. אחרי שנה של סירובים, הגיע הטלפון המיוחל: "החלטנו לזמן אותך שוב, המראיין התעקש עליך."
נכנסתי להייטק והתחלתי מסלול של למידה אינסופית. לא רק על טכנולוגיה - על אנשים. עבדתי בכמה מקומות מאז, בתפקידים שונים, למדתי להתראיין, למדתי לראיין, התחדד לי בצורה חזקה מאוד מה אני מעריך בעצמי, מה חסר בי, מה אני מעריך באחרים, עם איזה אנשים אני רוצה לעבוד.
בית ספר לחיים
כיום, כראש קבוצה טכנולוגית ב-Darrow, ועם 11 שנות ניסיון, אני מבין שמה שהתחיל ככישלון סדרתי היה למעשה בית ספר ייחודי. גיליתי שסקרנות היא כוח־על ולשמחתי התברכתי בו. שאני לומד טוב כשאני לבד, אבל יוצר טוב יותר כשאני עם אנשים. שאני לא מפחד להיכשל - להפך, זה ממקד אותי בפתרון הטוב ביותר, תוך אמונה שאין קיר שאי אפשר לעבור, ושלמידה היא תהליך מתמשך. ועוד שיעור חשוב לחיים שלמדתי מויקי אישתי האהובה - חיוך משנה הכל.
מאת ליאור מגן, מנהל דאטה ו-AI בחברת Darrow, בוגר תואר ראשון ושני בהנדסת חשמל, מתופף חובב, סקרן מקצועי ולומד לכל החיים.
d&b – לדעת להחליט
