בישראל מפזרים הבטחות כלכליות. בעולם שואלים גם כמה הן עולות
שאלת האחריות של נבחרי הציבור להבטחותיהם נמצאת במרכז מערכת הבחירות הזאת. אבל דווקא בתחום הכלכלי, שבו אפשר למדוד התחייבויות ולהשוות ביניהן, הבוחרים מקבלים בעיקר הצהרות. בדמוקרטיות אחרות הכירו בצורך לעשות סדר בשפע ההבטחות והיעדים טרום בחירות, ומצאו דרך לנהל דיון עומק.
עברתי על מצעי הבחירות של המפלגות וחיפשתי תשובה לשאלה פשוטה: כמה יעלו ההבטחות שלהן? מצאתי תוכניות לשיפור החינוך והבריאות, להרחבת תשתיות, להגדלת קצבאות ולהפחתת מסים ויוקר המחיה. אבל כמעט בכולן חסר אותו מרכיב: אומדן העלות התקציבית. במצע ישראל ביתנו מופיעים סכומים ויעדים כמותיים, אך גם הם אינם תחליף לתוכנית תקציבית כוללת. ואלה המפלגות שפרסמו מצע. הליכוד, מפלגת השלטון, מתמודדת בלי מצע כלכלי, וכך גם ש"ס, יהדות התורה ועוצמה יהודית. המפלגות שצפויות להשפיע במידה רבה על התקציב הבא לא הציגו לבוחרים אפילו את רשימת ההבטחות, שלא לדבר על מחירן.
היעדר המספרים קובע את גבולות השיח. כשמפלגה מבטיחה לשפר את החינוך, הדיון מתמקד בשאלה אם היא מחויבת לכך, וכמעט שאינו מגיע לשאלה כמה זה יעלה, כיצד ימומן ועל מה יהיה צורך לוותר. כך הבוחר מתבקש להכריע בין הצהרות על עתיד רצוי, במקום בין חלופות מדיניות שאפשר ליישם במגבלות התקציב הקיימות.
לפי סקירת ה־OECD לשנת 2025, ישראל מציגה את הפער החיובי הגדול ביותר בין רמת המחירים בפועל לבין הרמה הצפויה בהתחשב בתוצר לנפש, מבין המדינות שנבחנו. במילים אחרות, ישראל אינה רק יקרה; היא יקרה במיוחד ביחס לרמת התוצר לנפש שלה. הפער מורגש במיוחד בהוצאות שקשה להימנע מהן: בחמישון ההכנסה התחתון, ההוצאות על מזון, דיור ותחבורה מגיעות כמעט למלוא ההכנסה נטו (נתוני 2021).
כמעט כל המפלגות מבטיחות להוריד את יוקר המחיה. אבל "הורדת יוקר המחיה" אינה מדיניות; היא יעד, ולכל דרך להגיע אליו מחיר אחר. הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד פוגעת בהכנסות המדינה ממסים, ומישהו יצטרך לממן את החסר. פתיחת השוק ליבוא כמעט אינה עולה לתקציב, אך היא עשויה לגבות מחיר מחקלאים ומיצרנים מקומיים. סבסוד ישיר נרשם כהוצאה ציבורית. בלי לדעת איזו דרך מפלגה בוחרת, אי אפשר לדעת כמה תעלה ההבטחה, ומי ישלם עליה.
והצורך הזה דחוף יותר ככל שהמרחב התקציבי מצטמצם. יחס החוב הציבורי לתוצר עלה מ־61.3% בסוף 2023 ל־68.6% בסוף 2025, ולפי תחזית בנק ישראל הוא צפוי להתייצב על כ־69%. תקציב הביטחון ל־2026 עומד על כ־143 מיליארד שקל, לעומת כ־65 מיליארד ערב המלחמה, מתוך תקציב מדינה של כ־699 מיליארד שקל. בנק ישראל עצמו מציין כי קיימת אי־ודאות לגבי המדיניות הפיסקלית של הממשלה שתקום לאחר הבחירות, ובפרט לגבי היקף תקציב הביטחון והדרכים למימונו.
הממשלה הבאה תידרש להכריע בין ביטחון, חינוך, בריאות, תשתיות, מסים וחוב. אלא שההכרעות האלה כמעט אינן משתקפות באופן כמותי במצעי הבחירות.
בהולנד מפלגות רשאיות להגיש את תוכניות הבחירות שלהן ללשכה לניתוח מדיניות כלכלית, CPB, שמבצעת ניתוח עצמאי על בסיס הנחות ומתודולוגיה משותפות. הבדיקה בוחנת את ההשפעה על התקציב, על התעסוקה, על כוח הקנייה ועל הכלכלה. מפלגות נדרשות להגדיר צעדים קונקרטיים, ולעיתים משנות את תוכניותיהן בעקבות הבדיקה. ההשתתפות וולונטרית והתחזיות אינן ודאיות, אבל הבוחרים יכולים להשוות בין חלופות כלכליות ולא רק בין מטרות מוצהרות.
ענבל רובס
בבריטניה המפלגות הגדולות מפרסמות מסמכי תמחור, והמכון העצמאי למחקרים פיסקליים, IFS, בוחן את ההנחות שמאחוריהם. בבחירות 2024 הוא בחן גם את מה שנותר מחוץ לחשבון: לחצים צפויים על השירותים הציבוריים והנחות בדבר הכנסות ממסים. כלומר, גם כשמפלגה מציגה תוכנית מתומחרת, הדיון רק מתחיל.
באוסטרליה מפרסם משרד התקציב הפרלמנטרי העצמאי, PBO, לאחר הבחירות ניתוח של התחייבויות המפלגות המרכזיות. בדוח שפורסם לאחר בחירות 2025 נבחנו 622 התחייבויות מהותיות והשפעתן המצטברת על התקציב לאורך עשור. הדוח יצר תיעוד מפורט של ההתחייבויות, שאפשר לחזור אליו ולבחון מולו את המדיניות שבוצעה. בקנדה מחייב החוק, מאז 2017, את ממונה התקציב הפרלמנטרי לתמחר לבקשת מפלגה את הצעותיה, וכבר בבחירות 2019 תומחרו יותר מ-200 הצעות.
אף אחת מהמדינות האלה לא פתרה את בעיית הבטחות הבחירות. פוליטיקאים עדיין מציגים הנחות אופטימיות ומבטיחים יותר מכפי שהתקציב יכול לשאת. אבל בדיון הציבורי בהן יש לפחות מספרים שאפשר לבחון, הנחות שאפשר לערער עליהן והתחייבויות שאפשר לחזור ולבדוק. בישראל קשה אפילו להגיע לשלב הזה.
הדיון הישראלי מתמקד לא פעם בשאלה מי נושא באחריות להחלטות שהתקבלו, והרבה פחות בשאלה אילו כלים עומדים לרשות הציבור כדי לבחון את ההתחייבויות שעל בסיסן התקבלו. ללא מידע אין ידע, וללא ידע קשה לדרוש דין וחשבון. דווקא על רקע האמון הנמוך בממשלה, בכנסת ובמפלגות, כפי שעולה ממדד הדמוקרטיה הישראלית 2025 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מידע כלכלי אמין ובר־השוואה הוא יותר משאלה של שקיפות תקציבית.
לישראל יש מוסדות כלכליים מקצועיים: משרד האוצר, בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הביטוח הלאומי ומרכז המחקר והמידע של הכנסת. אין מחסור בנתונים או ביכולת לבצע אומדנים. מה שחסר הוא מנגנון עצמאי ושיטתי שמעמיד את ההתחייבויות הכלכליות של המפלגות על בסיס השוואתי משותף לפני הבחירות. כאשר מפלגה נדרשת להציג את מחיר התחייבותה ולהסביר כיצד תממן אותה, היא נדרשת גם לחשוף את סדרי העדיפויות שלה. תקציב, אחרי הכול, הוא גם רשימת הדברים שהממשלה בוחרת שלא לעשות.
והפער אינו מסתיים ביום הבחירות. חלק מההתחייבויות המשמעותיות נולדות במשא ומתן הקואליציוני, והסכמים קואליציוניים עשויים לכלול מיליארדי שקלים בלי שהציבור מקבל תמונה כוללת של השפעתם על התקציב, הגירעון והחוב.
באירלנד, לשם השוואה, משרד האוצר ומשרד ההוצאה הציבורית מציעים למפלגות תמחור חסוי של הצעותיהן לפני כל תקציב ולפני כל בחירות, וגם במהלך המשא ומתן להקמת ממשלה. התמחור והתחזיות מתפרסמים לאחר הקמת הממשלה. כלומר, דווקא השלב שבו בישראל נקבעות התחייבויות בלי תג מחיר הוא שלב שבו באירלנד אפשר לבדוק את החשבון, ולשם כך לא נדרש גוף חדש. די בשירות שמשרדי הממשלה הקיימים מעמידים לרשות כל המפלגות.
לא מדובר בדרישה שהמפלגות יידעו לחזות את העתיד. יש הבדל בין אומדן שעשוי להתגלות כשגוי לבין הבטחה שמעולם לא הוצג לה מחיר. גם אין מדובר בניסיון להוציא את הפוליטיקה מהתקציב: מסים גבוהים ושירותים רחבים, הוצאה מצומצמת ומסים נמוכים, או הגדלת חוב לטובת ביטחון ותשתיות, הן הכרעות פוליטיות לגיטימיות. אבל כדי לבחור ביניהן, צריך לדעת מה כל אחת דורשת. לישראל יש את המוסדות ואת הידע; מה שחסר הוא ההרגל לדרוש את החשבון.
בסופו של דבר, הציבור הוא בעל הבית. בבחירות הוא אינו מתבקש רק להביע עמדה, אלא לבחור מי ינהל תקציב של מאות מיליארדי שקלים ויכריע כיצד יחולק בין צרכים מתחרים. אין סיבה שיידרש לקבל החלטה כזאת על בסיס הצהרות בלבד. ממי שמבקש את אמון הציבור ראוי לדרוש תוכנית כלכלית מפורטת ומתומחרת, כזו שאפשר לבחון לפני הבחירות — ולבדוק גם אחריהן.
ענבל רובס היא כלכלנית, לשעבר במועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, ומייסדת Validatora, פלטפורמת בינה מלאכותית המאמתת ומדרגת תחזיות מאקרו
