המקצוע שלך עוד לא קיים. איך לומדים אותו?
ההשכלה הגבוהה בנויה כבר 200 שנה על הימור אחד: שאפשר לבחור בגיל 18 מקצוע, ללמוד אותו שלוש או ארבע שנים, ולעבוד בו עד הפנסיה. ההימור הזה הפסיק להיות רלבנטי. איננו יודעים באיזה קצב בדיוק יקרוס — אבל את הכיוון כבר אי אפשר לפספס.
הבינה המלאכותית אינה "משנה את שוק העבודה" באופן מעורפל — היא מפרקת את ליבת המקצועות עצמם: עבודתם היומיומית של עורכי דין, רואי חשבון, מתכנתים ואנליסטים נעשית היום בתוך דקות בכלי AI הזמינים לכולם. הפורום הכלכלי העולמי מעריך שכ-40% ממיומנויות הליבה של עובדים ישתנו עד 2030. סילבוס שמתעדכן אחת לשנתיים אינו יכול להתחרות בטכנולוגיה שמתעדכנת אחת לחודש.
אבל הנקודה העמוקה יותר אינה שהמקצועות משתנים, אלא שהחלוקה עצמה מאבדת את הרלבנטיות שלה. החלוקה לדיסציפלינות איננה חוק טבע; היא המצאה ארגונית של המאה ה-19, והבעיות הגדולות מעולם לא הסכימו להתמיין לפיה. דמיינו: 48 שעות לפני בחירות מופץ ברשתות סרטון מזויף ומשכנע של מועמד מוביל. של מי הבעיה — של המהנדסים, שאמורים לזהות את הזיוף? של המשפטנים, שדיני התעמולה שלהם נכתבו לעידן הטלוויזיה? של הפסיכולוגים, שיודעים שההכחשה לא תדביק את השקר? או של הפלטפורמות, שהמודל העסקי שלהן הפך את ההפצה לרווחית? התשובה: של כולם בבת אחת — ולכן, בפועל, של אף אחד. ומה שנכון לדיפ-פייק ערב בחירות נכון למשבר האקלים, לבריאות הנפש, להזדקנות האוכלוסייה ולעתיד העבודה.
המסקנה מרחיקה לכת הרבה יותר מ"עוד קורס AI": את הלימודים האקדמיים עצמם צריך לבנות סביב אתגר, לא סביב דיסציפלינה — להתחיל מהבעיה, וללמוד דרכה איך לחשוב. ה-AI ממילא עושה כבר היום, כמעט בחינם, את העבודה הטכנית בתוך כל תחום; מה שנותר יקר הוא מה שביניהם: לנסח את השאלה, לזהות מה כל נקודת מבט מחמיצה, ולהכריע. לא במקרה אמרה נשיאת חברת ה-AI אנתרופיק, דניאלה אמודיי, שלימודי הרוח יהיו "חשובים מתמיד".
אוניברסיטאות בעולם כבר מיישמות זאת. בלונדון פועל ה-London Interdisciplinary School — המוסד החדש הראשון בבריטניה מזה יותר מחמישים שנה שהוסמך להעניק תארים — ובו תואר אחד בלבד, שבו כל סמסטר נפתח בבעיה וסביבה נרכשות שיטות המחקר. בסינגפור מחייבת האוניברסיטה הלאומית אלפי מתקבלים בליבה של 13 תחומי יסוד לצד ההתמחות; במקסיקו, ב-Tec de Monterrey, נרשמים ל"בלוקים של אתגרים" במקום לקורסים; ובאוהיו סטייט כל סטודנט לומד להיות "דו-לשוני" — שפת המקצוע ושפת ה-AI. כל התוכניות האלה מגיעות לאותו פתרון: פרופיל אישי הבנוי סביב אתגר, במקום דיסציפלינה אחידה.
ג'ניפר שקבטור
(צילום: עדי כהן צדק)
ומה אצלנו? בישראל נתפס עד כה "תואר רב-תחומי" בעיקר כסל גמיש של קורסים — גמישות בלי עמוד שדרה. השנה נפתחת באוניברסיטת רייכמן תוכנית המאפשרת לסטודנטים לשלב באופן מובנה תחומים שונים סביב שאלות ובעיות שבהן הם מבקשים להתמחות. המודל כולל חטיבות ידע ממספר תחומים, לימודי ליבה משותפים ופרויקט מסכם המשלב ביניהם.
ולמבנה הזה יתרון שאין לאף תואר קלאסי: הוא נע עם המציאות. השאלה השתנתה — מוסיפים חטיבת ידע, לא תואר; השוק השתנה — מוסיפים עדשה, לא מתחילים מאפס. הבוגר אינו מתחרה במכונה על שליפת ידע — הוא מתורגל במעבר עצמו, ממקצוע שנעלם למקצוע שעוד לא נולד.
בשנים ספורות שינתה הבינה המלאכותית ללא הכר עשרות מקצועות, והשאלה הגדולה היא של המערכת האקדמית כולה: האם נמשיך להנפיק תעודות למקצועות שכבר חלפו מהעולם, או נלמד את הדור הבא את הדבר היחיד שבטוח יידרש לו — היכולת ללמוד מחדש. אוניברסיטאות שיבחרו באפשרות הראשונה יגלו שהסטודנטים כבר בחרו בשבילן.
ד"ר ג'ניפר שקבטור היא מייסדת ומנהלת התוכנית הרב-תחומית וסגנית דקאן בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
