השופטים שמעדיפים "למחוק" את הכרעתם: על הנוהג הבעייתי של המלצה על מחיקת עתירות בבג"ץ
בחדרי הדיונים של בית המשפט העליון מתנהל לא פעם משא ומתן שקט, שתוצאותיו נסתרות מעיני הציבור, אך השפעותיו דרמטיות על עיצוב המשפט החוקתי והמינהלי בישראל. אחד הנוהגים המוכרים והשנויים במחלוקת ביותר בעבודת בג"ץ הוא המלצת הרכב השופטים לעותרים – לעיתים תוך רמז כבד משקל בדיון בעל-פה – למשוך או למחוק את עתירתם כדי להימנע מפסק דין נגדם
הנוהג הזה בלט במיוחד על רקע הדיון הציבורי והמשפטי הסוער בעניין פסילתו של יו"ר מפלגת בל"ד, סמי אבו שחאדה, מהתמודדות לכנסת. לאחר שוועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול את מועמדותו, הגיע התיק לפתחו של בית המשפט העליון. בדיון שנערך בהרכב מורחב, ובצעד חריג למדי, תמכו היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה בהחלטת הפסילה. מול שאלה חוקתית נפיצה, כשאופק הדיון הצביע על הסתמנות רוב לפסילה והיה גורר תקדים משפטי ראשוני, בחרו השופטים להציע לאבו שחאדה למשוך את מועמדותו. אבו שחאדה קיבל את עמדת השופטים והודיע על הסרת מועמדותו – ובכך נמחק ההליך ונמנעה מבית המשפט החובה לכתוב פסק דין מנומק.
מקרה זה אינו יוצא דופן, אלא משקף תופעה רחבה הרבה יותר, במסגרתה נוהגים שופטי בג"ץ "להמליץ" לעותרים למחוק את עתירותיהם במקרים בהם השופטים אינם מקבלים את עמדתם. קיימים גם מקרים הפוכים, בהם סבורים שופטי בג"ץ כי העתירה מוצדקת, ואז הם "ממליצים" דווקא לפרקליטות המדינה לחזור בה מעמדתה ללא צורך מפסק דין.
הסיבה שעותרים רבים מקבלים את "המלצת" השופטים למחוק את עתירתם במקום פסק דין מנומק ברורה: הם מעדיפים להימנע מפסק דין אשר יפרט קביעות שליליות לגביהם, מפרסום העובדה שעתירתם נכשלה, כמו גם מחיוב אפשרי בהוצאות משפט. בשונה מערכאות נמוכות יותר – כגון בתי המשפט המחוזיים – פסק דין שלילי של בג"ץ הוא סוף הדרך, וממילא לא ניתן יהיה לערער עליו.
הנתונים הסטטיסטיים של בית המשפט העליון מגלים כי מבין העתירות שהגיעו לדיון בפני שופטי בג"ץ – כ-60% עד 70% מסתיימות במחיקה או במשיכה בעקבות הערות השופטים, ללא פסק דין לגופו של עניין. משמעות הדבר היא שרוב מכריע מההליכים שנידונים בפני הרכב שופטי בג"ץ אינו מגיע לכלל הכרעה כתובה ומנומקת.
היגיון מערכתי או בריחה מהכרעה?
מבחינה מערכתית, קל להבין מדוע בג"ץ עושה שימוש נרחב בכלי זה:
1. חיסכון במשאבים ויעילות דיונית: מערכת המשפט כורעת תחת עומס תיקים אדיר. מחיקת עתירה בהסכמה חוסכת שעות עבודה רבות בכתיבת פסקי דין ארוכים ומורכבים, ומפנה את זמנם של השופטים לתיקים דחופים אחרים.
2. פתרונות אד-הוק בסוגיות מורכבות: במקרים שבהם הדין הקיים אינו מספק תשובה חד-משמעית, או כאשר מדובר בסוגיה פרטנית וקשה, המלצה למחוק את העתירה מאפשרת לפתור את המקרה הנידון בלי ליצור תקדים משפטי קשיח שעלול להתברר כבעייתי במקרים עתידיים.
3. מניעת חיכוך חוקתי: הכרעות נחרצות בסוגיות ציבוריות ופוליטיות רגישות עלולות להעמיק את השסע הציבורי ולייצר מתיחות ישירה מול הרשויות הנבחרות. המחיקה מאפשרת "להוריד את הלהבות" ולהביא לסיום ההליך בשקט יחסי.
המחיר הכבד: "תורה שבעל פה" ועמימות משפטית
למרות התועלת הנקודתית, נדמה שהחסרונות של הנוהג עולים בהרבה על יתרונותיו – בעיקר כאשר מדובר בזכויות יסוד, בעניינים בעלי השלכה נרחבת ובסוגיות ציבוריות עקרוניות.
הבעיה המרכזית היא שהניתוח המשפטי והפרשנות המשפטית של בית המשפט העליון נעלמים מעיני הציבור. כאשר עתירה מסתיימת במחיקה בעקבות הערות בעל-פה של השופטים באולם, הדיון אינו מתורגם לפסק דין בכתב. עמדת בית המשפט, נימוקיו והפרשנות הניתנת לחוק נשארים בגדר "תורה שבעל פה". הם ידועים בעיקר לעורכי הדין שנוכחו באולם, אך אינם נגישים לכלל הציבור ואינם מתועדים כהלכה פסוקה ומחייבת.
מצב זה מייצר שתי פגיעות קשות:
פגיעה בהתפתחות הדין: המשפט החוקתי והמינהלי מתפתח מתוך עקרונות גלויים, ניתוח משפטי מעמיק ודיון ציבורי. כפי שהומחש בפרשת אבו שחאדה, ההימנעות ממתן פסק דין מונעת יצירת תקדימים ברורים בסוגיות ליבה – כגון גבולות מבחני הפסילה של מועמדים לכנסת. כתוצאה מכך, הפסיקה קופאת על שמריה והדין נותר עמום.
עו"ד עידו בלום
(צילום: יח"צ)
כרסום בוודאות המשפטית: עותרים מגיעים לבג"ץ כדי לקבל הכרעה ונורמה מנחה. כאשר עתירה נמחקת תחת לחץ של הרכב השופטים, הציבור נותר ללא תשובה מהותית וללא תקדים להישען עליו בעתיד. הדבר גורם להגשת עתירות נוספות אשר נוכח עמדת השופטים צפויות לסיים את דרכן באותו האופן – אך העותרים אינם יכולים לדעת זאת, ונגררים להשקעת משאבים, כספים וזמן בעתירה חסרת סיכוי. הציבור גם אינו יכול לכוון את התנהגותו מול הרשויות כראוי, נוכח חוסר ידיעה באשר לעמדת בית המשפט בנושא, והותרת סוגיות שונות בסימן שאלה.
בנוסף, הנוהג יוצר פער בלתי מוצדק בין פרקליטות המדינה ורשויות השלטון המיוצגות על ידה, אשר נוכחים בכל הדיונים בבג"ץ, מכירים את הניואנסים והאמירות של השופטים בדיונים ואת עמדתם – לבין הציבור הרחב, שנותר בעלטה לגבי עמדת המערכת.
סיכום
בית המשפט העליון אינו רק מנגנון ליישוב סכסוכים פרטניים, אלא המפרש המרכזי של שלטון החוק וזכויות האדם. הימנעות מהכרעה דרך מחיקות מוסכמות אמנם מעניקה שקט תעשייתי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא שוחקת את אמון הציבור ומערערת את היציבות המשפטית. כדי להבטיח שקיפות וודאות, על בג"ץ לצמצם את השימוש בנוהג זה ולחזור לתפקידו היסודי: מתן פסקי דין מנומקים, שנכתבים באור שמש מלא ולא בחדרי הדיונים.
מאת עידו בלום, מייסד ובעלים, עידו בלום, משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
