כשהרחפנים האוקראינים תלויים בבת הברית של רוסיה: שרשרת האספקה כנשק
תחקיר שפרסמה השבוע סוכנות הידיעות AP חושף את אחת מנקודות התורפה המשמעותיות של תעשיית הרחפנים האוקראינית: התלות בסין. למרות מאמציה המרשימים של אוקראינה לפתח תעשייה עצמאית, חלקים מהותיים במערכות שהיא מייצרת עדיין מגיעים מסין, בעלת בריתה של רוסיה. לפי התחקיר, שיעור הרכיבים המיובאים ישירות מסין ירד מכ־90% בתחילת 2024 ל־28% ב־2026. אלא שהנתון מטעה: חלק מהרכיבים הנרכשים לכאורה מספקים אירופיים, למשל בפולין ובצ'כיה, מיוצרים בפועל בסין.
המשמעות דרמטית. הנס התעשייתי האוקראיני הביא לכך שהמדינה יכולה לפתח טכנולוגיה מתקדמת, להקים מפעלים ולייצר מערכות נשק בעצמה, ועדיין להיות תלויה בהחלטה של מדינה יריבה אם תוכל להמשיך לייצר אותן. אחד היצרנים האוקראינים העריך שמעבר מלא לרכיבים מערביים עלול לייקר את הייצור בכ־60% ולפגוע משמעותית בהיקפיו.
זה אינו רק סיפור אוקראיני כמובן, וידוע ששרשרת האספקה הפכה בשנים האחרונות לאחד מכלי הנשק המשמעותיים במאבק הגיאופוליטי והכלכלי בין המעצמות. עם זאת, עוצמת האיום וההיערכות אליו, בעיקר בישראל, עדיין לא מקבלות את מלוא היחס הדרוש.
סין כבר הוכיחה את יכולתה להפעיל לחץ באמצעות מגבלות על יצוא מינרלים קריטיים ויסודות נדירים, החיוניים לתעשיות הביטחוניות והטכנולוגיות במערב. לכך מצטרף הסיכון סביב טאיוואן, המרכזת יכולות ייצור קריטיות של שבבים מתקדמים, והאפשרות שעימות עם סין ישבש חלקים משמעותיים משרשרת האספקה העולמית.
השינוי בשוק העסקי מוחשי ובולט: בעסקאות בתקופה האחרונה, רואים יותר ויותר חברות תעשייתיות קטנות, שבעבר נתפסו כשחקניות שוליות יחסית, והיום הופכות למבוקשות בזכות יכולתן לייצר רכיבים בשרשרת האספקה הביטחונית. אנחנו נתקלים בהתעניינות גוברת ובעסקאות רכישה והשקעה בחברות כאלה, בישראל ובאירופה, מצד חברות ביטחוניות ומשקיעים ישראלים ובינלאומיים. הערך שלהן עולה מאוד לא בהכרח משום שפיתחו טכנולוגיה פורצת דרך, אלא משום שהן מאפשרות לאחרים להמשיך לייצר. לרפאל, אלביט ותע"א צבר הזמנות שנוגע כבר ב-100 מיליארד דולר וצריך לשרת אותו ולספק איכשהו, גם אל מול לחצים בינלאומיים וחשש להפעלת מנופי לחץ.
ככל שמחריפה מלחמת הסחר, כך גוברת החשיבות של מקור הרכיבים וחומרי הגלם. כבר כשנה אנחנו נתקלים בדרישות מצד ספקים של רכיבים וציוד סיניים לקבל הצהרות האם לקוחותיהם פועלים בתחום הביטחוני. במכירה לארה"ב ולמדינות נוספות, חברות ביטחוניות נבחנות כיום בפועל לא רק לפי ביצועי המוצר והמחיר, אלא גם לפי יכולתן להוכיח שאינן תלויות בספקים ממדינות רגישות.
הסיכון אינו מגיע רק מסין. גם הדיונים והאיומים בשנים האחרונות על הגבלת אספקת ציוד ביטחוני לישראל - כולל החמרה בשאלונים ודרישות ההצהרה ומגבלות מעשיות בחודשים האחרונים מצד מדינות באירופה - המחישו עד כמה תלות בספקים זרים עלולה להפוך לבעיה מוחשית, וזהו עדיין קצה הקרחון.
אריאל שגיא
(צילום: גיא לוי)
לכן, חברות ישראליות צריכות כבר עכשיו למפות את שרשראות האספקה שלהן, לבחון את מקורם של רכיבים וחומרי גלם, לגוון ספקים ומקורות רכש ולהיערך להחמרת דרישות רגולטוריות וחוזיות. זו סוגיה קריטית של ניהול הסיכונים, כחלק מהאסטרטגיה העסקית ובוודאי שהיא מהווה אינטרס ביטחוני ראשון במעלה למדינת ישראל.
ועדיין חשוב לשמור את העיניים על הכדור - הפרסום האחרון ב-AP וגם מה שנכתב כאן, גם אם צריך להוביל לחשיבה על חיזוק וגיוון יכולת האספקה המקומית והעצמאית, עומד בניגוד לחזון בלתי ישים של מדינת ספרטה או סופר ספרטה. בעולם שבו התחרות על רכיבים, חומרי גלם ויכולות ייצור הולכת וגוברת, התעשייה הישראלית חייבת ליצור ולהרחיב קשרים ולהפוך את היכולות הנדירות של התעשייה הביטחונית הישראלית למנוף כלכלי לעולם שצמא לפתרונות ולשרשרת אספקה אמינה.
חובה להבין ולהיערך, אפוא, לאיום של השימוש בתלות ברכש ממדינות רגישות או יריבות ובמקביל יש לפעול כדי למנוע את הסיכון של בידוד בינלאומי. המחסור העולמי והניסיונות לצמצם תלות בסין הם הזדמנות שחבויה בתוך איום ממשי ומשמעותי. כל חברה רצינית וכל מדינה צריכות לקחת אחריות על עצמן באירוע המורכב הזה. גם כאן, כמו במקרים אחרים, ישראל והתעשייה הישראלית ניצבות בחזית.
עו״ד אריאל שגיא הוא שותף במשרד גורניצקי, מוביל תחום הדיפנס-טק, לשעבר סמנכ״ל ברפאל ובקוגנייט
