המשק מחכה שהסערה תחלוף. זו הטעות
יש הרגל אחד שהמשק הישראלי חייב להיגמל ממנו: לחכות שהמצב יתייצב. כמעט אחרי כל משבר אנחנו שומעים את אותם משפטים: כשהמלחמה תסתיים, כשהריבית תרד, כשהצריכה תחזור, כשהעובדים יחזרו מהמילואים, כשהעולם יירגע. ואז, כך אנחנו מספרים לעצמנו, אפשר יהיה לחזור לתכנן, להשקיע ולצמוח. אלא שבשנים האחרונות מתברר שההמתנה עצמה הפכה לשגרה.
חוסר הוודאות כבר אינו אירוע חריג שצריך לעבור, אלא סביבת הפעילות החדשה של הכלכלה הישראלית. מלחמות ומשברים ביטחוניים, יוקר המחיה, מחסור בכוח אדם, שינויים בשערי המטבע, שיבושים בשרשראות האספקה ושינויים חדים בהרגלי הצריכה אינם מופיעים בזה אחר זה בצורה מסודרת. הם מתקיימים במקביל ולעיתים משתנים בתוך שבועות. למרות זאת, חלק גדול מהמשק עדיין מנסה לנהל את עצמו בכלים שנבנו לעולם יציב יותר.
הצרכן הישראלי כבר נאלץ להסתגל. הוא זהיר יותר, בודק מחירים, משווה ומחליט במהירות על מה הוא מוכן לוותר. אבל במקביל הוא גם מסרב להפסיק לחיות. אנשים רוצים להתלבש, לצאת, לקנות מתנה, להתחדש ולהעניק לעצמם רגעים של נורמליות. הצרכן יכול לצמצם הוצאה בתחום אחד ולהוציא יותר בתחום אחר, לדחות רכישה גדולה אבל להמשיך לצרוך מוצרים שנותנים לו תחושת איכות או הנאה. מבחינת הקמעונאי, המשמעות היא שהמודלים הישנים של "מיתון" מול "צמיחה" כבר אינם מספיקים. ההתנהגות מורכבת הרבה יותר.
הבעיה היא שהמערכות העסקיות והציבוריות לא תמיד השתנו באותו קצב. עדיין בונים תוכניות עבודה שנתיות כאילו יש תרחיש מרכזי אחד, דוחים השקעות עד ש"התמונה תתבהר" ומחפשים פתרונות זמניים למחסור בעובדים או לפגיעה בפעילות, כאילו מדובר באירוע חד־פעמי. אלא שעסק שממתין לוודאות לפני שהוא מקבל החלטה עלול לגלות שהמתחרה שכבר למד לפעול בלעדיה התקדם לפניו.
לכן השינוי הנדרש אינו עוד תוכנית חירום, אלא תפיסת ניהול חדשה. עסקים צריכים לעבור מתכנון המבוסס על תחזית אחת לניהול של כמה תרחישים במקביל. צריך לבנות מערכי מלאי גמישים יותר, לקצר זמני תגובה, לפזר סיכונים, להשקיע בטכנולוגיה ובעיקר לתת יותר סמכות למנהלים ולעובדים בשטח. בעתיד, יתרון תחרותי לא יהיה רק מחיר טוב יותר או מוצר טוב יותר, אלא גם היכולת להגיב מהר יותר למציאות משתנה.
אבל אי אפשר לדרוש גמישות רק מהמגזר העסקי. דווקא כשאי אפשר לייצר ודאות במציאות, המדינה חייבת לייצר ודאות בכללים. רגולציה עקבית, תהליכי רישוי מהירים, השקעה בהכשרות מקצועיות ומנגנוני סיוע קבועים לשעת חירום אינם "הקלות לעסקים", אלא תשתית כלכלית. עסקים יודעים להתמודד עם סיכון; הרבה יותר קשה להתמודד עם כללים שמשתנים תוך כדי המשחק.
ישראל צריכה להפסיק לנסות לחזור לכלכלה שלפני המשבר הבא, ולהתחיל לבנות כלכלה שיודעת לתפקד בתוכו. החוסן של המשק לא יימדד במהירות שבה אנחנו חוזרים לשגרה אחרי כל זעזוע, אלא ביכולת להמשיך להשקיע, להעסיק ולצמוח גם כשהזעזוע עדיין נמשך. המשק הישראלי לא צריך לחכות שהסערה תחלוף. הוא צריך ללמוד לצמוח גם כשהיא כאן.
רמי שביט הוא בעל השליטה ומנכ"ל המשביר
