איראן ועומאן לדין חוק המשפט הימי
דיפלומטיה משפטית כנגד הסכם איראן-עומאן להסדרת מעבר השייט בהורמוז
ההסכם ה"זמני" המסתמן בין איראן לעומאן ולפיו לכל אחת מאלו תינתן שליטה על נתיב שייט במצרי הורמוז הקרוב לשטחה היבשתי (הנתיב האיראני ישלוט על כניסת כלי השייט למיצר וזה העומאני על נתיב היציאה) חותר תחת שני עקרונות יסוד שבאמנת חוק המשפט הימי (UNCLOS): האחד, זה המוסדר ב-Article 17 בדבר הזכות למעבר חופשי (innocent passage) במעבר המים הטריטוריאליים של מדינת החוף; והשני, הזכות למעבר (transit passage) במייצרים, ללא כל עיכוב (Article 37).
השליטה האיראנית המסתמנת בנתיב הכניסה ומעבר במצר הורמוז אין משמעותה אך תשלום עבור "שירותי ניווט ולוגיסטיקה" על פי 5% או 10% משווי המטען שבאונייה, "בלבד" אלא גם חשיפתה של כל אנייה לגחמות רשויות השלטון האיראניות שתוכלנה לעכב אוניות, כאוות נפשן.
ההיסטוריה הלא רחוקה מלמדת, כי איראן לא היססה לנצל את מיקומה ו"לקחת" אוניות סוחר באמתלות אלו ואחרות. כך למשל, ביום 28.4.2015 תחת איומים איראנים ויריות נתפסה האנייה Tigris שבבעלות חברת "מארסק". סיבת התפיסה האיראנית, הייתה אכיפת פסק דין איראני אשר חייב את בעלי האנייה בתשלום 163,000 $ ואשר "הוקפץ "על ידי ערכאת הערעור לכדי לא אחר מ- 3.6 מיליון דולרים. ה- Tigris נשאה את דגל איי מרשל-המצויה בהסכם שיתוף עם ארה"ב במסגרתו היא זו שנושאת באחריות לביטחון המדינה. בפועל לא היה ביטוי פומבי כלשהו לאחריות ביטחונית אמריקאית זו וה- Tigris שוחררה בחלוף כ-10 ימים, מבלי שידוע אם מי מהצדדים שילם, כתנאי לשחרור.
כך גם, במה שנראה כפעולת תגמול, מספר שעות לאחר שביום 19.7.2019 האריך בית המשפט העליון בגיברלטר את מעצרה של האנייה Grace 1 שנתפסה בפשיטה של הקומנדו הבריטי בעת שהייתה בדרכה למתקני "בניאס בתי זיקוק" המשויכים לחברת בת של יחידה ממשרד הדלק ומשאבי המינרליים הסורי דאז ושהיו מצויים תחת משטר הסנקציות האירופאי בגלל מלחמת האזרחים, תפסו הכוחות הימיים של משמרות המהפכה האיראנים את המיכלית הבריטית החדישהStena Impero, בשעה ששטה במיצרי הורמוז, לטענת האיראנים- האחת כשהיא מפגינה 'תמרונים מסוכנים" -כפי תלונתה של סירת דייג שלטענתה הייתה מעורבת עמה בתאונה והאחרת מכיוון נכנסה למיצרים 'מצפון ולא מדרום'- אלו היו העילות כפי שהוצגו בסוכנות הידיעות FARS, ביום 20.7.2019. מבחינת האיראנים, הפעולה התבררה כמוצלחת מכיוון שכחודש לאחר מכן שוחררה ה- Grace 1, החליפה את שמה ל- Adrain Daria וסביר להניח כי העבירה את מטען הדלק האסור לאותם ידיים סוריות, וכעבור מספר שבועות שוחררה ה- Stena Impero.
ניתן אפוא להניח ולצפות, כי מקום בו כלי שייט מסחריים יידרשו "לדווח" לרשויות האיראניות בעת הכניסה ל"נתיב הצפוני" של מעבר מיצר הורמוז, הרי הרשויות האיראניות יוכלו למצוא להן עילות מכל הבא ליד לעיכובן של אלו- פגמים ברישומי האנייה, "מטען מסוכן", אי הקפדה על בטיחות", או תלונות למיניהן של סירות דייגים או אכיפות של פסקי דין איראניים. זכות למעבר חופשי (גם לא עבור תשלום/כופר) במיצרי הורמוז, לא תהא לעולם. כל כלי שייט שיעבור בנתיב הצפוני יהא כפוף לחסדי או לתפיסה איראנית.
חשוב לזכור כי האמנה הנותנת בידי מדינות החוף את הזכויות באוצרות הטבע שבמים הכלכליים – אזור שבהעדר זכות נוגדת נימתח עד ל- 200 מייל ימי מקו החוף (Article 57) ובכלל זה הזכויות לאיתור וניצול של משאבי הטבע -אלו החיים ושאינם חיים, אלו שבמים ובקרקעית הים (Article 56).
מכאן, שיש בהחלט מקום לטעון כי מדינת חוף אינה יכולה לבצע cherry picking (בררנות) להוראות האמנה: לברור מתוכה רק את הוראותיה הנוחות לה ולהפר את יתר החובות שהיא מטילה. איראן ועומאן, אינן יכולות אך ליהנות מהמשאבים המצויים ברצועת המים הכלכליים שממול לחופיהן ולהפר את זכויות המעבר אותם מעניקה האמנה.
אמנת חוק המשפט הימי אינה כוללת כללי מותר ואסור בלבד, אלא גם מסדירה את אכיפתם. על פי Article 287 כל מדינה המאמצת את האמנה מחויבת לבחור לפחות טריבונל שיפוט אחד מהמנויים באמנה- בין אם ה- International Tribunal of the Law of the Sea, ה- ICC (international Court of Justice) או מוסדות בוררות בינלאומיים. כאשר בהעדר הצהרה שכזו, המדינה שהיא צד לסכסוך תיחשב כמי שמנגנון הבוררות חל עליה ממילא. על פי Article 288 לכל טריבונל או מוסד בוררות, נתונה הסמכות לדון בכל מחלוקת בעניין פירוש או יישום הוראות האמנה.
על פי נתוני האו"ם איראן חתמה על האמנה בתאריך 10.12.1982. בהודעתה לאו"ם היא הודיעה, בין היתר, לצד מחויבותה לפתור סכסכים כפי דרכה של האמנה- בדרכי שלום, כי בשלב זה היא אינה בוחרת בטריבונל מאלו המנויים באמנה; עומאן מצדה, חתמה על האמנה בתאריך 1.7.1983 ואשררה אותה ב- 17.8.1989. בהודעתה לאו"ם הצהירה עומאן כי היא מקבלת עליה הן את סמכותו של ה- the International Tribunal for the Law of the Sea והן של ה- ICC.
ישנה אמנם הדעה, כי מכיוון שאיראן חתמה על האמנה בלבד ולא אשררה אותה, הרי שלכאורה היא "חסינה" מתכולתם של מוסדות הבירור שבאמנה שאינם חלים עליה. אולם בחוזר חלילה לאי תכולת עיקרון ה- cherry picking, בהחלט יהא מקום לטעון כי מקום בו איראן נטלה לעצמה את יתרונות והמשאבים לפי האמנה, היא מנועה מלטעון כי אינה כפופה להוראותיו של טריבונל הבוררות שידון באופן בו היא מפרה את הוראותיה של האמנה ממנה היא מפיקה יתרונות ומשאבים כלכליים.
מכאן, ככל שהסכם איראן-עומאן המסתמן מהווה הפרה של סעיפי האמנה, פתוחה הדרך לזמן את עומאן ל- ICC או לטריבונל חוק המשפט הימי ולזמן את איראן לבוררות הבינלאומית שבאמנה, בתביעה להסרת כל מגבלות השייט במצר. נכון הוא שמנגנון הבחירה וההקמה של טריבונלים אלו אינו נקי מפוליטיזציה בינלאומית, ומכאן גם החשיבות לזהות המדינה העותרת -אשר צריכה להיות מדינה חברה באמנה, אולם על פניו הכללים הברורים והפרתם הברורה המסתמנת מחייבים פנייה גם לנתיב המשפטי.
מאבקים בינלאומיים מנוהלים גם בדיפלומטיה, וראוי כי הנוגעים בדבר ייתנו את הדעת לאפשרות לבצע שימוש בדיפלומטיה המשפטית.
מאת יואב הריס, עו"ד, הריס ושות', - עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
