ישראל משקיעה בחדשנות רפואית — אבל מתקשה לאמץ אותה
ישראל בנתה במשך עשרות שנים תעשיית מדעי חיים ו־Health-Tech מהמתקדמות בעולם. בשנת 2024 לבדה הושקעו כ־2.7 מיליארד דולר בחברות מדעי החיים הישראליות, עלייה של כ־25% לעומת השנה הקודמת, ורשות החדשנות השקיעה כחצי מיליארד שקל במענקים לחברות בתחום. המדינה מבינה את הפוטנציאל הכלכלי והטכנולוגי של התעשייה ומשקיעה משאבים כדי שחברות ישראליות יפתחו את הדור הבא של הרפואה.
אלא שכאן נוצר פרדוקס. מצד אחד, המדינה משקיעה בפיתוח חדשנות רפואית ומעודדת חברות ישראליות לפרוץ לשווקים בעולם. מצד שני, הדרך של טכנולוגיה רפואית חדשה אל מערכת הבריאות המקומית עדיין עלולה להיות ארוכה ומורכבת.
גם לאחר שטכנולוגיה השלימה את שלבי הפיתוח והרגולציה, נותר אתגר ההטמעה: בתי החולים וקופות החולים פועלים תחת תקציבים מוגבלים, תהליכי הרכש וההתקשרות ממושכים, והכנסת טיפול חדש דורשת לעיתים פיילוטים, הוכחת כדאיות כלכלית, הכשרת צוותים והתאמה למסלולי הטיפול הקיימים.
אחד החסמים המשמעותיים הוא שהגורם שנדרש לשלם עבור הטכנולוגיה אינו בהכרח זה שייהנה מהחיסכון שהיא עשויה לייצר. בית חולים יכול לשאת בעלות של טיפול חדש היום, בעוד שהחיסכון העתידי באשפוזים חוזרים, בשיקום או בטיפול ממושך יתבטא בתקציב של קופת החולים או במקום אחר במערכת.
התוצאה היא שגם טכנולוגיה שמוכיחה ערך רפואי וכלכלי עלולה להתקשות לעבור במהירות משלב החדשנות לשימוש רחב. כך עלול להיווצר מצב שבו טכנולוגיה ישראלית כבר נמצאת בשימוש מעבר לים, בזמן שהמטופל הישראלי עדיין מתקשה ליהנות ממנה.
זו אינה רק שאלה רפואית, אלא גם כלכלית. ישראל מוציאה על בריאות כ־7.6% מהתמ"ג, לעומת כ־9.3% בממוצע במדינות ה־OECD, וגם בכוח האדם ובתשתיות היא פועלת תחת מגבלות. המשמעות היא שמערכת הבריאות הישראלית נדרשת לספק יותר שירותים לאוכלוסייה שגדלה ומזדקנת, באמצעות משאבים מוגבלים יחסית.
דווקא במציאות כזו, טכנולוגיה רפואית צריכה להיבחן לא רק דרך השאלה כמה עולה להכניס אותה למערכת, אלא גם דרך שאלה אחרת: כמה עולה לנו לא להשתמש בה?
אפשר לראות את המשמעות כמעט בכל תחום רפואי. בדיקה שמאפשרת לזהות מחלה מוקדם יותר עשויה לחסוך טיפול מורכב ויקר בהמשך; ניטור בבית יכול לצמצם ביקורים ואשפוזים; פרוצדורה זעיר־פולשנית עשויה לקצר אשפוז ושיקום; וטיפול מתקדם בפצע כרוני עשוי למנוע הידרדרות לניתוח ואף לקטיעה. באונקולוגיה, קרדיולוגיה, שיקום, מחלות כרוניות ורפואה בקהילה, החדשנות צריכה להימדד לא רק במחירה ביום שבו רוכשים אותה, אלא בעלות הכוללת של מסלול המטופל שהיא עשויה לשנות.
הפתרון אינו להכניס כל טכנולוגיה חדשה למערכת, ובוודאי שלא להעדיף פתרון רק משום שהוא ישראלי. ישראל זקוקה למסלול סדור ומהיר יותר לבחינת טכנולוגיות רפואיות חדשות, שיאפשר לבתי החולים ולקופות לבצע פיילוטים, לאסוף נתוני עולם אמיתי ולבחון במקביל את התועלת הרפואית ואת הכדאיות הכלכלית: כמה ימי אשפוז נחסכו, האם נמנעו סיבוכים, כמה שעות צוות התפנו ומה קרה לעלות הכוללת של הטיפול.
יש לכך משמעות גם לעתיד תעשיית הביוטק הישראלית. מערכת הבריאות המקומית יכולה להיות סביבת מחקר, ולידציה והטמעה עבור חברות ישראליות בדרכן לשווקים בעולם. מדינה שמשקיעה בפיתוח חדשנות, אבל מתקשה לבחון ולאמץ אותה בבית, מפספסת חלק מהתשואה על ההשקעה שלה.
חדשנות רפואית אינה רק מנוע יצוא. במערכת בריאות שנדרשת לעשות יותר עם פחות, היא יכולה וצריכה להיות גם מנוע להתייעלות.
אלון קושניר הוא מנכ"ל חברת הביומד הישראלית RedDress
