רילוקיישן, אופציות וכפל מס: הפער שאמנות המס לא יודעות לפתור
איך סעיף 102, אמנות המס והמעבר לחו״ל יוצרים לעובדי היי־טק כפל מס דווקא במקום שבו הם בטוחים שהם מוגנים
עובד היי־טק ישראלי עובר לרילוקיישן. השנים חולפות, החברה צומחת, ואז מגיע הרגע שכל הענף מחכה לו – אקזיט. שווי המניות מזנק, האופציות מבשילות, והוא מחליט לממש.
על הנייר, זהו בדיוק סיפור ההצלחה שההיי־טק הישראלי אוהב לספר: עובד שהצטרף מוקדם, לקח סיכון, ונהנה מפירות ההצלחה. אלא שברגע המימוש, לצד השמחה, מתחילה לעיתים גם הפתעה הרבה פחות נעימה: שתי מדינות שונות דורשות מס על אותו תגמול.
התגובה הראשונית בדרך כלל זהה: “אבל יש אמנת מס”. זו תגובה אינטואיטיבית, כמעט מתבקשת. הרי אמנות מס נועדו למנוע כפל מס. אלא שבתחום התגמול ההוני לעובדים, ובעיקר כאשר מדובר בעובדים ישראלים שקיבלו אופציות במסלול 102 ועברו למדינה אחרת לפני המימוש, האמנה לא תמיד יודעת לספק פתרון מלא. לעיתים היא אפילו משאירה את העובד בדיוק בתוך הפער.
כאן בדיוק טמונה הבעיה. אמנות מס טובות מאוד בחלוקת זכויות מיסוי בין מדינות. הן יודעות לומר מי רשאית למסות, באילו נסיבות, ובאיזה סדר. אבל הן בדרך כלל אינן פותרות פערי סיווג מהותיים בין דינים פנימיים. כאשר ישראל אומרת “רווח הון” והמדינה האחרת אומרת “הכנסת עבודה”, לא מדובר רק בהבדל סמנטי. מדובר בשיעורי מס שונים, בכללי זיכוי שונים, לעיתים גם במועדי חיוב שונים ובבסיס מס שונה.
זו אינה שאלה תיאורטית. בשנים האחרונות אני נתקלת שוב ושוב במקרים שבהם הפער הזה מתממש בפועל – ולעיתים דווקא במצבים שבהם העובדים בטוחים שהם מוגנים.
כך, למשל, במקרה של עובד שעבר לקפריסין, כל ההכנסה מהאופציות סווגה במדינת היעד כהכנסת עבודה – בשיעורי מס פרוגרסיביים. מאחר שבין ישראל לקפריסין אין אמנה למניעת כפל מס, לא קיים מנגנון שמאפשר ליישב את הפער. התוצאה הייתה כפל מס בפועל על אותו תגמול.
אך המורכבות אינה נעצרת במדינות ללא אמנה. דווקא במקרים שבהם קיימת אמנה, עובדים רבים מניחים שהבעיה נפתרה מראש. בפועל, זה לא תמיד המצב. במקרה אחר, מול ארצות הברית, אותה הטבה עצמה סווגה באופן שונה בין המדינות – כהונית בישראל וכפירותית בארה"ב. במצב כזה, מנגנוני הזיכוי שבאמנה אינם תמיד “מתיישבים” עם הפער בסיווג, והתוצאה עלולה להיות זיכוי חלקי בלבד – כלומר, כפל מס בפועל, גם תחת אמנה.
המורכבות גדלה עוד יותר כאשר בוחנים את תקופת ההבשלה. חלק מהמדינות מייחסות את ההטבה לתקופת העבודה שבין ההענקה להבשלה. אחרות מתמקדות במועד המימוש. ישראל, מצדה, מפעילה מערכת כללים משלה, לרבות מסלול 102 והלוגיקה הייחודית שלו. כאשר עובד מחליף תושבות באמצע התקופה, או עובד בחלק מהתקופה בישראל ובחלקה בחו"ל, הוויכוח איננו רק כמה מס ישולם אלא גם איזו מדינה זכאית למסות איזה חלק, ואיך בכלל יש לסווג את אותו חלק.
המשמעות הכלכלית עלולה להיות דרמטית. עובד שמצפה לשיעור מס של כ־25% על רווח הוני עלול למצוא את עצמו, בפועל, עם שיעור מס אפקטיבי גבוה בהרבה, משום שחלק מן ההכנסה ימוסה בחו"ל כהכנסת עבודה בשיעורים פרוגרסיביים, והזיכוי שיינתן בישראל או מחוצה לה לא יהיה מלא. במילים פשוטות: ההטבה הישראלית לא נעלמת, אבל היא גם לא בהכרח מונעת חיכוך עם שיטת המס הזרה. לפעמים דווקא היא זו שיוצרת את הפער.
מה שהופך את הסוגייה הזו לבעייתית במיוחד הוא העובדה שרוב העובדים כלל אינם מודעים לה. בניגוד לנושאים כמו תושבות, מוסד קבע או מיסוי דיבידנדים, שאלת הסיווג של תגמול הוני לעובדים כמעט אינה נוכחת בשיח הציבורי. עובדים מניחים שאם הם משלמים מס דרך תלוש, נאמן או ברוקר, מישהו כבר בדק את הכול. בפועל, הבדיקה שנדרשת כאן היא לעיתים אישית, פרטנית ותלויה מאוד במדינה האחרת, במבנה התוכנית, במועד המעבר, במועד ההבשלה, ובאופן שבו המימוש מתבצע.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. במקרים רבים, תכנון נכון מראש יכול לצמצם מאוד את החשיפה. לעיתים נכון לבחון את עיתוי המעבר. במקרים אחרים, דווקא עיתוי המימוש הוא הגורם הקריטי. לפעמים צריך לנתח היטב את ימי העבודה הרלוונטיים, ולפעמים יש חשיבות גם לשאלה אם מדובר באופציות, RSUs או מניות חסומות. אבל כדי לעשות זאת צריך להבין מראש שיש בעיה. ברגע שהמימוש כבר התרחש, מרחב התמרון מצטמצם מאוד.
המסר לעובדים, לחברות וליועצים הוא פשוט: בתגמול הוני חוצה גבולות, ההנחה ש“יש אמנה ולכן אין כפל מס” כבר אינה מספיקה. אמנות מס הן כלי חשוב, אך הן אינן תרופת פלא. הן אינן נועדו תמיד לפתור מצב שבו שתי מדינות חולקות לא רק על זכות המיסוי, אלא על עצם אופייה של ההכנסה.
בעולם היי־טק גלובלי, שבו עובדים נודדים בין מדינות באותה קלות שבה חברות מעבירות צוותים, הפער הזה רק ילך וייעשה משמעותי יותר. מי שלא יטפל בו בזמן, עלול לגלות שהתגמול שנועד להיות פרס על הצלחה, הפך לאחת מהפתעות המס היקרות ביותר בקריירה שלו.
שכן בתגמול הוני חוצה גבולות, הבעיה איננה רק היעדר פתרון — אלא העובדה שכל מדינה רואה את אותה הצלחה באופן שונה לחלוטין.
מאת ענת שביט, מייסדת, STL
d&b – לדעת להחליט
