מילואימניק ב־52 אלף שקל בחודש: מי בודק את החשבון?
כשעובד יוצא למילואים, הביטוח הלאומי מחזיר למעסיק את השכר שלו באמצעות תגמולי המילואים, עד לתקרה של כ-52 אלף ש״ח לחודש. ומה קורה כשעובד מרוויח יותר מהתקרה?
בפסק דין מהזמן האחרון שעסק בעובד ששירת כ-900 ימי מילואים ושכרו עמד על כ-55 אלף שקל לחודש, קבע בית הדין האזורי לעבודה שהמעסיק חייב לשלם לעובד את שכרו הרגיל. ההפרש שלא הוחזר על ידי ביטוח לאומי הוא לא חוב של העובד. אסור למעסיק לקזז אותו מהשכר של העובד או לדרוש ממנו להשיב אותו.
על פסק הדין הוגש ערעור, אבל הוא כבר עורר אצלי מחשבות. שירות של כ-900 ימי מילואים בשלוש השנים האחרונות הוא חריג בכל קנה מידה, והזכיר לי את "תופעת המסופחים", שאותה אני מכיר כמילואימניק לוחם באחת מחטיבות חיל הרגלים.
לפני כמה חודשים החטיבה שבה אני משרת במילואים הופעלה, שוב, לכשלושה חודשים של תעסוקה מבצעית. לוחמי החטיבה עזבו את משפחותיהם והתייצבו להגן על גבול הצפון. גם אני התייצבתי ופגשתי שם את חבריי מהשירות הצבאי הסדיר: יוני, אריק, יניב, אופק ועוד רבים וטובים. לצד הלוחמים הקבועים בפלוגה התייצבו גם לוחמים נוספים: מסופחים.
אלה אנשי מילואים שלא שייכים ליחידה שלנו, אבל בחרו להצטרף אליה ולתגבר אותנו במשימה הספציפית. חלקם לוחמים וחלקם מפקדים. הסיבות להצטרפות המסופחים מגוונות. חלקם סטודנטים, אחרים ללא עבודה, חלק לא הסתדרו עם המעסיק ועוד ועוד.
בחלק מתקופות המילואים שלנו, המסופחים היו רק אחוזים בודדים מהכוח שהתייצב, אך לעיתים הם היו חלק משמעותי מהלוחמים בפלוגה. התופעה נפוצה, ונחשפתי אליה גם מהצד השני: חבר נעדר מעבודתו ושירת מאות ימי מילואים ביחידות שונות. בכל פעם עבר בין יחידות, שאותן איתר בקבוצת וואטסאפ ייעודית. שבועות ספורים לאחר שהשתחרר, הוא התפטר.
בעיניי, התופעה יוצרת ניסוי חברתי של "לוחמים מקצועיים" או "שכירי חרב". בשלוש השנים האחרונות יש אזרחים שבחרו לשרת בצבא באופן קבוע בלי שחתמו קבע, והם עוברים מיחידה ליחידה. יחידה אחת זקוקה למפקד, אחרת ללוחם לחודש שירות, שלישית לצלף, וליחידה הרביעית חסר לוחם לש"ג.
המפקדים כמובן שמחים על כל לוחם שמוכן לעזוב את ביתו ולהצטרף אלינו למשימה, וכך להקל מעט על העומס העצום שמוטל על הלוחמים. אבל קשה להתעלם משאלת העלות.
מפקדי הפלוגות והגדודים וגורמי השלישות ביחידות השונות לא חשופים לשכר שמשולם למילואימניקים שאותם הם מספחים. או במילים אחרות, למחיר שהמדינה משלמת עבור שירות המילואים, באמצעות המוסד לביטוח לאומי.
שירותם של חלק מהמסופחים מאוד משתלם לצה"ל. במקום לגייס אנשי קבע ולספק להם שכר, תנאים וקביעות, המסופחים עצמם מוצאים את היחידה שזקוקה להם ומציעה את תנאי השירות האטרקטיביים ביותר, והגורמים הרלוונטיים ביחידה דואגים לסיפוח שלהם ומוציאים להם צו 8 מתאים. עלותם לצה"ל נמוכה מעלות העסקתם של אנשי קבע, אין להם זכויות סוציאליות וצה"ל גם יכול לסיים את שירות המילואים של המסופחים בתוך ימים בודדים.
מנגד, יש מסופחים שמחזיקים בתפקידים בכירים באזרחות: מנכ"לים, סמנכ"לים, הייטקיסטים, מנהלי פרויקטים, שותפים במשרדי עורכי דין ורואי חשבון, בעלי עסקים, יועצים ואחרים. באזרחות הם נושאים באחריות רבה ומשתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש. כמסופחים בצבא הם בדרך כלל ממלאים תפקיד זוטר, נושאים באחריות מצומצמת בהרבה ונהנים מהרבה יותר "זמן בית", ובכל זאת מקבלים תגמול בגובה שכרם הרגיל. מפתה בהחלט.
כאשר צה"ל מגייס לוחמים בצו 8 בלי שיש להם בחירה, לא ראוי להפלות בין דם לדם לפי השכר. אבל כאשר מדובר באנשים שמבקשים בעצמם להתגייס לשירות המילואים ובוחרים בעצמם את היחידה, ראוי בעיניי להביא בחשבון גם את עלות שירותם. לדעתי, לא ראוי שהמדינה תשלם ללוחם שבחר ליזום שירות מילואים כלוחם חיל רגלים במחלקת חוד, מוכשר ככל שיהיה, תגמול של 52 אלף שקל בחודש.
הצעד הראשון לפתרון הוא לאפשר לגורמי הפיקוד והשלישות ביחידות השונות לדעת מהי עלות שירותו הצפויה של כל חייל שהם מבקשים לספח, בדיוק כפי שהגורמים האחראים על רכש בצה"ל מכירים את עלות המוצרים שהם מבקשים לרכוש.
הנתונים קיימים, רק צריך לעבד אותם ולהעביר אותם לגורמים שמקבלים את ההחלטה. כך אולי נוכל להתחיל לצמצם את המחיר הכלכלי העצום שהמדינה משלמת בשל שירות המילואים.
שחר מֶשֶׁלוֹף הוא עו"ד המתמחה בליטיגציה מסחרית ויישוב סכסוכים, ומשרת בימים אלה במילואים כלוחם בחיל רגלים בגבול הצפון



























