בצרפת אלוף אולימפי חולם להיות נשיא. ומה בישראל?
בתקופות של קרע חברתי עמוק, שבהן הקיטוב מאיים לפרק את הרקמה המשותפת, נותרו מעט מאוד עוגנים שסביבם אזרחים יכולים להתאחד, למצוא קרבה ולחוש גאווה לאומית. הספורט הוא אולי הבולט שבהם. ספורטאי עלית, שהביאו כבוד עצום למדינתם וגרמו למיליונים לעצור את הנשימה יחד, נושאים איתם כוח סימבולי ייחודי.
ניתן לחלק את הנוכחות הציבורית של ספורטאים במרחב האזרחי לשלושה סוגים עיקריים: ישנם אלו הבוחרים להצטמצם ולהישאר אך ורק על הפודיום הספורטיבי. הם נמנעים מכל אמירה ציבורית ומשאירים את השפעתם בתוך כותלי האולם או המגרש. לעומתם, בולטים ה"פרובוקטורים", אלו שמנצלים את הבמה הציבורית כדי לשתף פעולה עם מגמות של שנאה, שסע וקיטוב, ובכך מקצינים עוד יותר את השברים בחברה. אך לצידם קיימת קבוצה שלישית של ספורטאים, המבינים את פוטנציאל ההשפעה החברתית שלהם ומחפשים את המחבר והמשותף ולא את הקצוות. דווקא בעת הזו, גישה זו היא צו השעה.
היכולת להוביל שינוי חברתי אמיתי נשענת על שלושה עקרונות היסוד של הפילוסופיה האולימפית. ראשית, ערך המצוינות, העוסק ברדיפה אחרי המיטב בגוף, ברוח ובהתמדה, ולא רק בניצחון על היריב. שנית, ערך הידידות, שמטרתו בניית גשרים והבנה הדדית בין עמים ותרבויות. ולבסוף, ערך הכבוד – כבוד עצמי, כבוד לזולת, לחוקים ולרוח הספורטיבית.
כשמסתכלים מזווית זו על המגרש המקומי שלנו, עולה שאלה כואבת: האם "טדי רינר ישראלי" היה יכול להצליח בפוליטיקה הישראלית? הבדל אחד בין ישראל לצרפת הוא במרכזיות של הספורט ובתרבות ספורט מפותחת יותר בצרפת שמייצרת מובילי דעת קהל מרכזיים כמו טדי רינר. מעבר לכך, ההיסטוריה מוכיחה שבישראל, מעבר חלק מהצלחה ספורטיבית לפוליטית הוא אירוע נדיר עד בלתי אפשרי.
היוצא מן הכלל היחיד הוא יואל רזבוזוב. אלא שרזבוזוב לא ניסה לצנוח היישר לצמרת ההנהגה על תקן הספורטאי האולימפי; הוא עשה את המסלול הארוך והמפרך – התחיל כחבר מועצת עיריית נתניה, למד את עבודת השטח הסיזיפית, ומשם צמח בהדרגה עד לשולחן הממשלה.
אצל כמעט כל השאר, התהילה הספורטיבית לא הספיקה. ראינו את אלי אוחנה, מסמלי הספורט והקונצנזוס הגדולים בישראל, חוטף "זובור" פוליטי מהיר וצורב שאילץ אותו להביא לפרישתו זמן קצר לאחר שהצטרף למערכת הפוליטית. ראינו את אלונה ברקת, אהובת הנגב שהביאה אליפויות וגאווה אדירה להפועל באר שבע, מגלה שאהדת היציע החמה אינה מתורגמת לפתקים בקלפי. ראינו את ארקדי גאידמק, שהזרים תקציבי עתק והביא הצלחות לבית"ר ירושלים, נכשל כישלון חרוץ בבחירות לרשות המקומית בירושלים. ואפילו דמות אהובה וקונצנזואלית בולטת כמו אורן סמדג'ה – ספק גדול אם היה מצליח לתרגם את החיבוק הציבורי העצום שלו להצלחה במגרש הפוליטי המקומי.
ד"ר אלון אפק
(צילום: באדיבות הקריה האקדמית אונו)
הסיבה לכך טמונה באופייה של הפוליטיקה הישראלית. הספורט אצלנו נותר המפלט האחרון של האחדות והשייכות, בעוד הפוליטיקה בנויה כולה על שבטיות, מנגנוני סגרגציה ושידור לקצוות. ברגע שדמות ספורטיבית קונצנזואלית בוחרת צד פוליטי, היא מאבדת באופן אוטומטי חצי מהעם. המערכת הפוליטית שלנו פשוט אינה מאפשרת למצוינות, לידידות ולכבוד הספורטיבי לשרוד מבלי להישחק כליל.
טדי רינר אולי יהפוך לנשיא צרפת, ואולי יישאר בזיכרון הלאומי כגיבור ספורטיבי בלבד. אך המסר מצעדו מהדהד היטב גם כאן: החברה והמערכת הציבורית שלנו צמאות לאיכויות של הספורטאי המחבר. עד שנדע ליצור פוליטיקה שמכבדת את כללי המשחק ואת היריבים שלה, נמשיך לחפש את הנחמה והאחדות בתחרויות הספורט הבינלאומיות.
ד"ר אלון אפק וד"ר ניב נחליאלי, מצוות הספורט בקריה האקדמית אונו
