כסף על הרצפה
ברבור שחור: פרשת אנבידיה חשפה סיכון לכלכלה הישראלית שאיש לא צפה
אנבידיה אחראית לחלק ניכר מהצמיחה ומהכנסות המסים של ישראל, ובנק ישראל כבר מפריד בין תחזיות הצמיחה עם פעילות החברה ובלעדיה. פרשת המנכ"ל ג'נסן הואנג חושפת את הסיכון שלא נלקח בחשבון: כשהמשק נשען על חברה אחת, גם חייו האישיים של העומד בראשה עלולים להפוך לסיכון לאומי
כולם חששו שהעצירה של אנבידיה, שהפכה למנוע צמיחה מרכזי של הכלכלה הישראלית, תיפגע ממחסור בשבבים, ממכסים או מהאטה בביקוש ל-AI. הסיכון שהתממש הגיע דווקא מכיוון אחר לגמרי: רומן של מנכ"ל עם מרגלת סינית בפוטנציה. כדאי להפנים: כלכלה שנשענת על חברה אחת חשופה גם לתשוקותיו של אדם אחד.
לכל כתבות המדור כסף על הרצפה לחצו כאן
דירקטוריון אנבידיה התכנס לאחרונה כדי להחליט אם להדיח את ג'נסן הואנג, מייסד החברה והמנכ"ל שלה מאז הקמתה. לפי "וול סטריט ג'ורנל", הדירקטוריון נערך להדחה, והמניה נפלה במסחר המאוחר. אנבידיה, שעד לאחרונה הייתה החברה בעלת שווי השוק הגבוה בעולם, איבדה מאז השיא של אוקטובר יותר מ־1.5 טריליון דולר, יותר מרבע מערכה. הירידה החלה עוד לפני הפרשה, אבל הסערה האיצה אותה. הסיבה אינה דוח רבעוני מאכזב, לא מחסור ברכיבים ולא החלטה של הממשל האמריקאי על יצוא שבבים, בניגוד מוחלט למה שהיה ניתן לנבא. הסיבה היא רומן: הואנג הודה במכתב לעובדים שבגד באשתו, אחרי שפורסם שגורמי מודיעין בארה"ב חושדים שהאישה עמה ניהל קשר היא לא פחות ממרגלת סינית. אז בניו יורק זה סיפור פיננסי; בוושינגטון זה כבר הפך לפרשת ביטחון לאומי; בתל אביב היא צריכה להיקרא כאירוע מאקרו־כלכלי מאג'ורי.
חברה אחת, מדינה שלמה
בחודשים האחרונים התברר עד כמה הצמיחה הישראלית קשורה בחברה אחת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שינתה את אופן הרישום וכללה בתוצר את הייצור שחברות ישראליות־רשומות מבצעות בחו"ל – ובראש ובראשונה אנבידיה (מלאנוקס). בנק ישראל הלך צעד נוסף ופיצל לראשונה את תחזית הצמיחה לשני מספרים: עם הייצור בחו"ל ובלעדיו. בשוק כבר קוראים לזה "עם אנבידיה" ו"בלי אנבידיה". השבוע הצטרפו חברות הדירוג S&P ומודי'ס. הראשונה העלתה את תחזית הצמיחה ל־5.5% ב־2026 ול־7% ב־2027 וציינה שגביית המסים זינקה ב־13.3% בינואר–ספטמבר, בעיקר בזכות מסים ששילמה אנבידיה. במילים פשוטות: חלק מהותי מהנס הכלכלי של 2026 נכתב בשורות הדוחות של חברה אחת, שרוב הייצור שלה כלל לא מתבצע בישראל.
זה לא בהכרח רע. אנבידיה מעסיקה אלפי מהנדסים בישראל, משלמת שכר גבוה, משלמת מס חברות ומושכת השקעות. המדינה נהנית מהכנסות שקשה היה לדמיין לפני עשור. אבל ריכוזיות כזו מחייבת לשאול שאלה פשוטה: מה כבר יכול להשתבש?
הלנה, יעל ו"סינדי"
הדפוס ישן כמו הספרות עצמה. באיליאדה, תשוקה פרטית – פאריס, נסיך טרויה, והלנה, אשת מלך ספרטה – הציתה עשר שנות מלחמה עקובה מדם. בספר שופטים, יעל מכניסה את סיסרא לאוהלה ומשתמשת באינטימיות כנשק. מאטה הארי, שהוצאה להורג בצרפת ב־1917 באשמת ריגול לטובת גרמניה, הפכה לארכיטיפ של המרגלת המפתה. ולישראל פרק משלה, מהצד השני של המתרס: ב־1986 פיתתה סוכנת מוסד שהציגה את עצמה כ"סינדי" את מרדכי ואנונו-מרגל האטום - לטוס מלונדון לרומא, ומשם הובא לישראל ונשפט. גבול ההשוואה ברור: הואנג אינו מצביא ואינו מדען גרעין, ולא ידוע שהועבר מידע כלשהו. אבל המנגנון זהה כי תשוקות האדם לא השתנו מאז בריאתו: מי שמחזיק במידע, בגישה ובהשפעה הופך ליעד, ונקודת התורפה שלו הופכת לנקודת התורפה של כל מי שנשען עליו.
הסיכון שאיש לא שרטט
התשובות המקובלות לשאלה מה יכול להשתבש היו צפויות ונכתבו בכל דוח על ניהול סיכונים: בועה במניות הבינה המלאכותית, האטה בהשקעות של ענקיות הענן, מחסור ברכיבים, מאבק נגד חוות שרתים, מכסים, מגבלות יצוא לסין. כולם סיכונים עסקיים או גיאופוליטיים, וכולם נכנסו לתרחישי הקיצון.כפי שנסים טאלב כבר כינה תמיד מגיע "ברבור שחור": כולם מסתכלים על הסיכונים המוכרים, והמכה מגיעה מכיוון אחר לגמרי, שאף אחד לא העלה על דעתו. הפעם הסיכון שנשכח היה הפשוט מכולם: מנכ"לים הם בני אדם, עם תשוקות וחולשות.
בספרות המימון יש לזה שם: "סיכון אדם מפתח". מומחים לשוק ההון וניהול החלו לחקור את נושא של היעלמות או מוות של אנשי מפתח בחברות נסחרות לפני 40 שנה. חוקרים מאוניברסיטת ג'ורג'יה מאוניברסיטת נוטרדאם בחנו 240 מקרי מוות פתאומי של מנכ"לים בארה"ב בין 1950 ל־2009, ומצאו שעוצמת התגובה של השוק הלכה וגדלה לאורך העשורים. המשקיעים רואים במנכ"לים גורם מכריע יותר ויותר בגורל החברה, לטוב ולרע. אגב, לפי המחקר, הזעזוע קטן יותר כשהשוק יודע מי הבא בתור.במקרה הזה, לא סומן יורש, ואפילו לא קרוב. זה היה כולו "וואן מן שואו". ולכן גודל הירידה.
אז המחקרים האלה עוסקים במוות, לא בשערוריה. אבל לגופו של עניין התוצאה זהה: ביום בהיר אחד המנהיג, איננו. נעלם. גרוע מכך, מוות הוא אירוע חד; שערוריה מתגלגלת, ולכן היא עלולה להזיק לאורך זמן. הואנג עוד לא הודח, וזה לא משנה הרבה: הדירקטוריון דן בגורלו, ועדה של דירקטורים עצמאיים חוקרת, בעלי מניות הגישו תביעה ייצוגית בטענה שהוטעו, וב"כלכליסט" כבר נכתב שהשקר של הואנג מסוכן יותר מהפרשה עצמה. כל אחד מאלה פוגע באמון, וחברה שערכה נשען על אמון הלקוחות, המשקיעים והממשל האמריקאי -משלמת על כך גם בלי הדחה. ומכאן לישראל: אם החברה היא אדם מפתח של המשק, והאיש הוא אדם המפתח של החברה - ישראל חשופה, בשרשור, לסיכון אדם מפתח עם "יצר" כמו לכל אדם אחר שאין עליו שום שליטה.
מה ישראל יכולה לעשות
החדשות הרעות הן כי ישראל לא תוכל למנות את מנכ"ל אנבידיה הבא. היא גם לא צריכה להתנצל על כך שחברה עולמית בחרה לפתח בה את אחד ממרכזי הפיתוח החשובים שלה. זכינו. אבל היא יכולה להפסיק להתייחס להכנסות האלה כאל "קרקע יציבה" או כ"נתון קשיח". בנק ישראל כבר עשה את הצעד הראשון כשהפריד בין הצמיחה עם אנבידיה לצמיחה בלעדיה. הצעד הבא הוא לעשות אותו דבר בתקציב: לבנות את יעדי גרעון וחוב "בלי אנבידיה", ולהתייחס לתוספת כאל "רווח חד־פעמי" שאסור להפוך אותו להוצאה קבועה. הרי כל גוף ישראלי (משרד האוצר ובנק ישראל) גם בינלאומי (OECD ו-IMF) מציינים בכל הזדמנות או דוח כי ההוצאה האזרחית כבר נמוכה-בעיקר בתשתיות, ושהתאמה עתידית תצטרך להגיע מצד ההכנסות (מסים). ממשלה שמממנת התחייבויות קבועות מהכנסות של חברה אחת לוקחת על עצמה את הסיכון של אותה חברה – כולל הסיכון של המנכ"ל שלה - לרבות התיאבון המיני שלו.
אולי הואנג ישרוד, סביר להניח שלא. אבל הנזק לא מחכה להכרעה: חקירה, תביעה וחשד לריגול מול בייג'ינג הם כבר עכשיו מס על המוניטין של החברה. לא ברור איך זה ישפיע על כלכלת ישראל. ואך לקח לא תלוי בתוצאה. במשך חודשים עסקו כולם בשאלה כמה אנבידיה תורמת לכלכלת ישראל. הסיפור הלוהט השבוע חייב לשנות את השאלה: מה קורה לכלכלה שבה צמיחה, יצוא ומסים תלויים במידה כזו בהחלטות – ובדחפים – של אדם אחד. בטרויה זה נגמר במלחמה. בישראל זו אינה מלחמה, אבל זה גם לא עניין שולי: על הכף מונחים הצמיחה, היצוא, התעסוקה וההכנסות ממסים – כלומר, לב הכלכלה הישראלית. כעת לפחות מהסיכון הזה התממש, ולכן מקבלי ההחלטות חייבים לקחת אותו בשיא הרצינות.
