פערים לא סוגרים בהבטחות
במשך שנים מציגות ממשלות ישראל תוכניות חומש לחברה הערבית, מתהדרות בסיסמאות על "סגירת פערים" ומשיקות מהלכים "היסטוריים". אך מאחורי הרטוריקה מסתתרת אמת פשוטה ולא נוחה: כל עוד התקציבים אינם מעוגנים בחוק התקציב, הם אינם יותר מהבטחה זמנית. ברגע שהממשלה מתחלפת או שסדר היום הפוליטי זז, ההבטחות מתפוגגות.
זו לא מחלוקת פוליטית אלא פגם מבני עמוק. תקציבי פיתוח שאינם חלק מבסיס התקציב אינם מוגנים מפני גחמות פוליטיות. כך כספים שהיו אמורים לשפר תשתיות, לחזק את מערכת החינוך, לקדם תכנון ובנייה או לתמוך בהשכלה גבוהה יכולים להיעצר בין רגע. כאשר התקציב תלוי ברצונו של שר ולא בצורך לאומי, הוא מפסיק להיות כלי תיקון והופך לכלי כוח.
זה קרה שוב ושוב. החלטה 922 שהוצגה כפריצת דרך. החלטה 550 שהוגדרה "מהפכה". שתיהן נשענו על החלטות ממשלה ולא על חקיקה. שתיהן התבררו כצעדים זמניים. התוכנית האחרונה, 550, ממחישה זאת היטב: תקציבים הוקפאו, פרויקטים נעצרו, ואפילו עלתה הצעה להסיט חלק מהמשאבים למשרד לביטחון לאומי לצורך גיוס שוטרים והקמת יחידות מודיעין. זהו שימוש שאינו קשור כלל לפיתוח כלכלי של הרשויות הערביות, אך הוא התאפשר משום שלא היה חוק שמנע זאת.
הכשל התקציבי הזה מייצר שלוש תופעות קבועות. ראשית, תלות מוחלטת בדרג הפוליטי. בכל רגע יכול שר להחליט להקפיא או להחיש העברות, לא לפי שיקול מקצועי אלא לפי האינטרס הקואליציוני. שנית, נפתח פתח ברור לשימוש פוליטי בכסף. בהיעדר עיגון בחוק, הכסף שיועד לחינוך, תכנון או תשתיות יכול לעבור למטרות אחרות. שלישית, המשק כולו מפסיד. החברה הערבית מהווה כחמישית מאזרחי ישראל והיא נדבך מרכזי בכלכלה, בשוק העבודה ובמערכות הציבוריות. כשבעיות עומק בתחבורה, בדיור, בחינוך ובביטחון אישי נשארות ללא פתרון קבוע, המשק כולו משלם מחיר של צמיחה אבודה.
במדינות אחרות הבינו מזמן שפיתוח אזורי לא יכול להתבסס על נדיבות פוליטית משתנה. בקנדה, החובה לצמצם פערים בין פרובינציות מעוגנת בחוקה עצמה. הממשלה הפדרלית מחויבת להעביר תשלומי איזון המבטיחים שירותים ציבוריים ברמה דומה לכל אזרח, בלי קשר לזהות הממשלה. בבריטניה קיימת נוסחת ברנט שקובעת באופן אוטומטי את חלקן של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד בתקציב הלאומי. בשני המקרים התקציב אינו מחווה פוליטית אלא מנגנון יציב, מדויק וענייני.
גם ישראל יכולה וצריכה לפעול כך. יש להעביר את תקציבי צמצום הפערים מהמדף של החלטות ממשלה אל המדף של חקיקה מחייבת. חוק התקציב וחוק ההסדרים צריכים לכלול מנגנון קבוע שמבוסס על חלקה היחסי של החברה הערבית באוכלוסייה, על מצבה החברתי כלכלי ועל הצרכים האמיתיים של הרשויות המקומיות. כך נוכל ליצור תשתית יציבה לפיתוח, שאינה משתנה בכל קדנציה.
הבטחת פיתוח החברה הערבית אינה טובת הנאה לקבוצה מסוימת. זו השקעה לאומית. בנק ישראל הדגיש שוב ושוב שהשתלבות מלאה של האזרחים הערבים היא תנאי הכרחי לצמיחת המשק הישראלי. החקיקה שאנו זקוקים לה אינה רק עניין של צדק ושוויון. היא אינטרס של כל מי שמבקש מדינה חזקה, כלכלה יציבה וחברה משותפת שמביטה קדימה.
פרופסור סאמי מיעארי הוא חבר החוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב. מייסד הפורום הכלכלי הערבי
