חולצת מחאה באצטדיון והצורך במבחן התלת-ממדי
ביום שבת האחרון (6.12.2025) עשרות אוהדי הפועל תל אביב הגיעו לאצטדיון בלומפילד למשחק נגד הפועל פ"ת עם חולצות אדומות שעליהן נכתב "Ultras Hapoel Against The Scum" לצד סמלי המשטרה, מכבי תל אביב ותנועת "כך" שסומנו בקו מחוק. לפי הדיווחים בתקשורת, המשטרה מנעה את כניסתם ואף הוציאה אוהדים שכבר ישבו ביציע.
השאלה מה מותר להגיד על המשטרה אינה תרגיל אקדמי. היא שאלה על איך הדמוקרטיה נראית בשערי האצטדיון, מול שוטר שצריך לקבל החלטה תוך זמן קצר. משום כך, לשיטתי יש לאמץ מה שאכנה כאן "המבחן התלת-ממדי": מסגרת שמגינה על הביקורת המוסדית, מבלי לשבור את שיקול הדעת של השוטר בשטח.
הבעיה החוקתית
ביקורת מוסדית היא חלק מליבת חופש הביטוי. היא יכולה להיות חריפה, מעצבנת, אפילו מעליבה ועדיין להיות מוגנת. הבעיה מתחילה כשהמוסד שמבוקר הופך בעצמו לגורם שמחליט אם הביקורת מסוכנת. כאן נוצר ניגוד עניינים מובנה, ההחלטה אינה רק על סדר ציבורי, אלא גם על כבוד וסמכות. קשה לצפות מהמשטרה להעריך באובייקטיביות את רמת הסיכון של חולצה שמגדירה אותה "חלאות". זו בדיוק הסיבה שצריך מסגרת ברורה לניתוח הבעיה ולפתרונה:
הממד הראשון - הרף המשפטי
המשטרה נימקה את מניעת הכניסה והוצאת האוהדים בהפרת הסדר הציבורי בגלל אותן החולצות שהיו שנויות במחלוקת, רף שלא התקיים. על פי הדין והנחיית המשטרה, הגבלת חופש הביטוי מותרת רק בהסתברות קרובה לוודאות לפגיעה ממשית בביטחון. חולצה מעליבה לא עומדת ברף הזה.
הממד השני - ניגוד העניינים
כשמדובר בביקורת על המשטרה, המשטרה איננה רק אוכפת ניטרלית, היא הצד הנפגע. דווקא מפני שההכרעה מתבצעת בשטח, צריך שני מנגנוני איזון קלים ומהירים שאינם מוזכרים בנוהל המשטרתי, באופן הבא שאני מציע:
1. החלטה למנוע כניסה על בסיס תוכן מחאתי צריכה, ככל האפשר, לקבל אישור קצר של גורם פיקודי בכיר שאינו חלק מהכוח בשער. חשוב שהדברים יהיו מתועדים במזכר שיהיה נתון לביקורת בדיעבד;
2. דרישת תשתית קונקרטית ולא התרשמות כללית. נימוק קצר ומתועד מה בדיוק החשש, ומה הנתון שמבסס אותו, כך שיעמוד לביקורת אובייקטיבית בדיעבד.
הממד השלישי - העלות הדמוקרטית
מניעת כניסה בגלל חולצה מחאתית יוצרת אפקט מצנן ומחלישה את לגיטימיות המשטרה. תגובת האולטראס מלמדת כיצד צעד גורף הופך אירוע ספורטיבי למשבר אמון.
אז מהו המבחן התלת-ממדי?
כדי שלא נהפוך כל שוטר לסדנה חוקתית מהלכת, אני מציע מבחן קצר, שמיועד בדיוק לשטח. החלטה למנוע ביטוי ביקורתי כלפי מוסד שלטוני במרחב ציבורי תיחשב לגיטימית רק אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים:
1. רף נורמטיבי גבוה. כלומר, הגבלת הביטוי תותר רק אם קיימת אינדיקציה ממשית וספציפית לסיכון קרוב ומזוהה לאלימות פיזית, ולא רק עלבון או הסתה;
2. איזון מבני, ההחלטה אינה חד-צדדית של מושא הביקורת; יש אישור נוסף ותיעוד מינימלי;
3. חלופה פחות פוגענית. במילים אחרות, נשקלו ונפסלו אמצעים מתונים יותר.
שלושת הממדים האלה מכסים את כל היבטי הבעיה, הממד המשפטי (האם יש סיכון אמיתי), הממד המוסדי (מי מחליט), והממד המעשי (האם יש דרך פחות פוגענית) .
מבחן זה מיישם את עקרון המידתיות המוכר, תוך התאמה לאתגר הייחודי של ביקורת מוסדית במרחב הציבורי, בו מושא הביקורת הוא גם המכריע.
בלומפילד כמקרה מבחן
על בסיס המידע הציבורי הזמין, לא ברור שהתקיימו שלושת התנאים המצטברים. אם אכן לא הוצגה תשתית מודיעינית ספציפית ולא נבחנו חלופות אחרות, ייתכן שההחלטה לא עמדה במבחן הנדרש.
באותו ערב המשטרה הכריעה מה מותר לומר עליה. מוסד שאינו מסוגל להכיל ביקורת עלול להשתמש בסדר הציבורי ככיסוי להשתקה.
משטרת ישראל ומנהלת הליגות צריכות לגבש נוהל ברור למחאה לא אלימה באצטדיונים: מדרג תגובות, חובת הנמקה קצרה, ואישור נוסף במקרים שבהם הביקורת מופנית נגד המשטרה עצמה. כך נשמור על הסדר וגם על חופש הביטוי, במיוחד כשהוא מרגיז.
ד"ר לירן אוחיון הוא עו"ד פלילי ומרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
