סרבנות גט ככלי להפעלת לחץ כלכלי – האומנם?
הניסיון לדחות את מתן או קבלת הגט לסיום ההליכים הרכושיים מתוך מגמה להפעיל לחץ על צד להיכנע לתכתיבים ולהשיג על ידי כך יתרונות כלכליים, הוא צעד משפטי שרצוי שלא לנקוט בו כלל. אם בכל זאת נוקטים בו, יש לעשות כן על בסיס תכנון מוקדם ונכונות לקבל את התוצאות הנובעות מכך
לא פעם, אשה מצהירה שהיא מעוניינת להתגרש, כל הנסיבות מובילות לגירושין, ומתקיימות עילות לגירושין על פי הדין העברי, אך היא מבקשת "להמתין" עם הגט עד לסיום ההליכים הרכושיים ואז, כשיסתיימו ההליכים הרכושיים, תיאות לקבל את גיטה.
בעיניי מדובר בדרך שגוייה ופסולה, שלרוב תיכשל כישלון חרוץ, ואף עלולה להביא לתשלום מחיר אישי כואב לצד שבחר בה.
ראשית, מההיבט החברתי מוסרי: באופן אישי אני סבור שאם מישהו החליט לקום וללכת, אז עם כל הצער שבדבר, על הצד השני לא לעמוד בדרכו; ניתן לנסות "לעבוד" על הזוגיות, לפנות למטפלים, לנסות להציל את הקשר, ואולי אפילו רצוי שכך, שכן לגירושין השלכות אישיות, משפחתיות וכלכליות כבדות משקל, אך לבטח אין "להחזיק מישהו בכוח" ולבטח אין "לסחוט" הישגים כלכליים על ידי עיגונו של הצד האחר.
שנית, התרת קשר הנישואין של יהודים בישראל, על פי החוק, היא עניין שמוסדר על פי הדין הדתי בבית הדין הרבני. לעומת זאת, הכרעה במחלוקת הרכושית בין בני הזוג היא בסמכות מקבילה לבתי הדין הרבניים (בכפוף לכך שהעניין נכרך כדין במסגרת תביעת גירושין) או לבית המשפט לענייני משפחה (במסגרת תביעה רכושית בלבד). הניסיון "לסחור בגט", והציפיה שבית הדין הרבני יתן לכך יד, וישתף פעולה עם הסחר בגט מנוגדים לדין העברי – הדתי. כל ניסיון כזה נידון מראש לכישלון, ויש לכך השלכות שיכולות להיות מרחיקות לכת.
צד שבכל זאת בחר לנקוט בדרך פסולה זו, טוב יעשה אם יבין ויכיר לעומק את המתח שיכול להיווצר בפיצול בין שתי הערכאות, הרבנית והאזרחית, ואת עמדת בתי הדין הרבניים, הנסמכת על הדין העברי. הטקטיקה שבה נוקט צד נגזרת לא רק משיקולים משפטיים טהורים אלא אף – ואולי בעיקר – משיקולים אישיים, שלעיתים אינם עולים בקנה אחד עם הטקטיקה המשפטית הרצויה. לכן, יש חשיבות רבה לבחירת הטקטיקה, ויש לוודא כי היא מתבססת על כל המידע והשיקולים הרלוונטיים.
אדגים את הדברים באמצעות שני מקרים שבטיפולי, ושיכולים ללמד עד כמה "הסחר בגט" פסול, ומה עמדת בית הדין הרבני.
המקרה הראשון:
אני מייצג גבר, אשר אשתו הגישה נגדו בבית משפט לענייני משפחה תביעה רכושית לאיזון, פירוק וחלוקת כל הרכוש. המדובר בבני זוג לא צעירים, שילדיהם כולם בגירים, והמחלוקת היא רכושית בלבד. זמן רב קודם להגשת ההליכים חיו בני הזוג מבחירה בדירות נפרדות, כשלמעשה הבעל אינו מתגורר בארץ. הלקוח שלי החליט שהוא מעוניין לסיים את הקשר. חשוב להדגיש, שהתביעה היתה לאיזון וחלוקת הרכוש ולא לשמירת הזכויות. אנו לא התנגדנו כמובן לאיזון ולחלוקה, אך היו טענות כנגד הלקוח שלי על הברחת רכוש או הסתרת רכוש.
במסגרת הישיבה הראשונה בפני בית המשפט לענייני משפחה, הצעתי שאם כבר הלקוח שלי בארץ והאשה, כפי הצהרתה, איננה מעוניינת עוד בקשר, יתכבדו ויפתחו תיק בבית הדין הרבני ויסדירו את הגט בהסכמה, בקלות, בפשטות – ובזול! אז האשה הודיעה כי היא תסכים להתגרש רק לאחר שיסתיימו ההליכים הרכושיים אשר באותו שלב נכנסו כבר לשנה הרביעית!
בשל כך לא נותרה לבעל ברירה אלא להגיש בנסיבות החריגות הללו תביעת גירושין בבית הדין הרבני בהמשך לתביעה האזרחית שהגישה האשה. האשה השיבה במלחמה משלה, והגישה תביעת כתובה וכן הגישה תביעה לפיצויי גירושין. כפי שאראה שני הליכים שגויים, שלמעשה משכו את הקרקע תחת רגליה של האשה. על כל פנים גם בפני בית הדין הרבני חזרה האשה על טענתה כי קבלת הגט תפגע בה בפן הרכושי, ולכן מבקשת לדחות אותו עד לסיום ההליך הרכושי, שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.
בית הדין שוחח עם האשה וכפי הדין התרה בה שהוא לא יכול להמתין עם הגט עד להכרעה בעניין הרכושי, שאין לדעת מתי יוכרע. בית הדין הרבני הגיע למסקנה "שגבה טורא" בין הצדדים וכי אין סיכוי לשלום בית, (שהאשה לא תבעה כלל) וכי רצונם של שני הצדדים להתגרש. על פי הדין הדתי, די ב 18 חודשים שלא חיים יחד בכדי לקבוע כי אין עוד תקנה לנישואין, וכאמור הצדדים לא חיו יחד תחת קורת גג אחת מזה שנים. כמו כן נקבע שאין שום סיבה לעכב את סידור גט בין הצדדים בשל תביעת הכתובה, שכן המדובר באשה שתצא מהקשר ברכוש רב ולא "תחזר על הפתחים בהלוואות" ולפי הכלל ש"אין כפל מבצעים", כלומר האשה לא תקבל את כתובתה אם היא יוצאת עם רכוש העולה על סכום הכתובה, אז גם תביעת הכתובה נידונה לכישלון (ומאותן הסיבות אין חשש שיהיה "לעז על הגט") ולבטח שאין לדחות את הגט בשל כך.
חשוב להדגיש, לבית הדין הרבני סמכות לעכב את מתן הגט בנסיבות מסויימות: אם אין האשה מעוניינת לפרק את הבית; אם היא מעוניינת בכנות בשלום בית והגישה בפועל תביעה כנה לשלום בית; אם היא מוכנה לקבל את הבעל חזרה. במקרים כאלה בית הדין עשוי לעכב את הגט בכדי לברר את העובדות ולברר אם יש תוחלת לשלום בית. ואולם במקרה הזה, כאמור, האשה לא הגישה תביעה לשלום בית. נהפוך הוא: היא הצהירה שאינה רוצה בבעלה יותר, וכך נשמטה הקרקע תחת רגליה. באותו האופן נדחתה תביעת האשה לפיצויי גירושין וכך גם דחיית הגט עד להכרעה בה. "פיצויי גירושין" נקבעים במצבים בהם האשה מעוניינת בבעלה והבעל זה שמרד בה ומבקש להתגרש. כשאין עילות גירושין לחייב את האשה בגט והאשה עומדת על בקשתה לשלום בית והאפשרות היחידה הקיימת היא להשאיר את המצב שמצד אחד אין גירושין ומצד שני אין שלום בית לכך נולד הפתרון להציע לאשה פיצויי גירושין בכדי לשכנעה להתגרש. אבל בעניין שלנו כאמור, שני הצדדים לא מעוניינים זה בזה, אין כל תביעה וכל בקשה וכל גילוי של רצון לשלום בית.
הדיון בבית הדין הרבני היה ארוך, והצריך מספר דיונים, עשרות בקשות ותגובות, סיכומים, ולבסוף ניתן פסק דין המחייב את האשה להתגרש. היא לא אמרה נואש, והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הערעור הצריך תגובה ודיון ולבסוף נדחה לגופו. גם זה לא הועיל, והאשה סירבה לקבל את גיטה, דבר שהצריך לנקוט נגדה בהליכי כפיית גט, ולאחר שחשבון הבנק שלה הוגבל, נאסר עליה לעשות שימוש ברישיון נהיגה, וממש לפני החרפה נוספת בהגבלות, הסכימה לבסוף לקבל את גיטה.
כמה מסקנות חשובות: האחת – בית הדין צדק כשלא הסכים להמתין לסיום הליך הרכושי, שכן הוא נמשך עד היום, והיה בכך "לעגן" את הבעל. כן, יש מקרים שבעלים מעוגנים.
השנייה – הטקטיקה המשפטית בה נקטה האשה היתה שגוייה מלכתחילה שכן, כפי שהוסבר, לא היה שום סיכוי לתביעות שהגישה כפי שהגישה על פי הדין העברי, והיה ברור שמדובר כאן בניסיון חסר תום לב "למשוך זמן", לגרור רגליים, לסחור בגט ולסחוט את הלקוח שלי לוויתורים. חשוב לציין כי בהליך בפני בית הדין הרבני הגדול, האשה כבר יוצגה על ידי טוען רבני, שהצהיר כי אילו התיק היה מובא מלפניו מלכתחילה הוא היה מגיש תביעה לשלום בית....
השלישית – צד שבכל זאת מחליט לסחור בגט, דבר שכאמור אני לא ממליץ ומתנגד לו, יתכבד ויברר האם בעובדות שבפניו יש בסיס משפטי מבחינת הדין לנקוט בשיטה זו, ועליו להיות נכון לשלם את המחיר, אם בהימשכות ההליכים ואם בהתמודדות עם דייני ההרכב והדין העברי. טעות לחשוב שניתן להגיש כל מיני הליכים ללא כל בסיס משפטי בדין העברי. הדיינים בבתי הדין הרבני מנוסים מאוד ומלומדים, ומבחינים מיד אם המדובר בתביעה כנה או טקטית.
המקרה השני דומה מאוד למקרה הראשון.
גם במקרה הזה המדובר באשה, אשר הגישה תביעה לאיזון רכושי ופירוק רכוש, לבית משפט לענייני משפחה. הגבר, שיוצג על ידי, הגיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני. היתה מחלוקת ביחס לסמכות לדון בתביעה: האשה טענה כי הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה (ברור שיש לה אינטרס שהתיק ישמע שם, ולא ארחיב על כך, שכן זה עניין למאמר נפרד) ואילו הגבר טען שהסמכות היא לבית הדין הרבני; בסופו של דבר האשה "ניצחה". נקבע כי הסמכות לדון בעניין היא לבית המשפט לענייני משפחה. כפי שאראה, סוג של "ניצחון פירוס".
המדובר בבני זוג שבעת הגשת ההליכים עדיין חיו תחת קורת גג אחת. יש להם צאצאים קטינים אבל על סף בגירות. גם במקרה זה, כמו במקרה הקודם, האשה הגישה תביעה רכושית בלבד (שום הליך ביחס לקטינים!) שכן המשיכו לגור באותו הבית ולכאורה הדבר היה נוח לה. האשה טענה שאין היא מעוניינת לעמוד בדרכו של הבעל שרוצה להיפרד, ואף היא רוצה להיפרד, אבל יש להמתין לסיום ההליך הרכושי, בין היתר משום שישנה טענה כנגד הבעל במסגרת ההליך הרכושי בנוגע להברחת רכוש או הסתרת רכוש (כמו במקרה הראשון) ולכן היא מבקשת לדחות את הגט עד לסיום ההליך, כלומר סחר מובהק בגט.
בניגוד למקרה הראשון, הניסיון לסחור בגט החזיק מעמד בבית הדין דקות ספורות. בית הדין קבע שהואיל והאשה הגישה בפני בית המשפט לענייני משפחה תביעה לאיזון רכוש ופירוק רכוש, ולא תביעה לשמירת זכויות, וכן לא הגישה תביעה לשלום בית, אזי היא מעוניינת להתגרש בפועל, ובמקרה זה בית הדין לא ימתין עד לסיום ההליך הרכושי, שאין לדעת מתי יסתיים, והוא כלל לא בפניו. האשה ביקשה שבית הדין יפעיל שיקול דעת, אך בית הדין קבע שמאחר והעניין הרכושי כלל לא בפניו, אלא בפני בית המשפט לענייני משפחה, כפי שרצתה האשה, אז אין הוא יכול להפעיל שיקול דעת. כלומר, ניצחון "פירוס".
ניתן פסק דין לגירושין, ונקבע מועד לסידור גט. אם האשה תסרב לקבל עתה את גיטה, היא צפויה להליכים של כפיית גט (הגבלות בחשבון הבנק וכרטיסי אשראי; איסור לקבל או להחזיק רישיון נהיגה או דרכון; צו עיכוב יציאה מן הארץ – וזו רק ההתחלה). כמו כן, עתה, משניתן פסק דין לגירושין, והבעל עזב את בית המגורים, היא צפויה לתביעת "דמי שימוש", שהרי היא נשארת להתגורר בבית המשותף לשני בני הזוג.
כלומר, אם עד עתה היה לה נוח "להקפיא" מצב קיים, להמשיך לגור בבית באופן הזה כשכל אחד מתנהל בענייניו, וההליך הרכושי בבית המשפט לענייני משפחה יכול להמשיך ולהתנהל ללא "לחץ של זמן", הרי הניסיון לסחור בגט העמיד אותה במצב דברים שונה לגמרי מזה שציפתה לו.
משני המקרים חשוב לזכור את מה שכתבתי בתחילת המאמר. רצוי לא לסחור בגט, ולשחרר את מי שמבקש להשתחרר, עם כל הצער שכרוך בכך. צד שבכל זאת מעוניין לעשות כן, אז יתכבד ויברר לעומק את מצבו המשפטי מבחינת יישום הדין העברי על העובדות הקונקרטיות בבחינת: "סוף מעשה – במחשבה תחילה". אחרת, ימצא את עצמו נאלץ לעמוד בפני שלושה דיינים ולהסביר כיצד הוא לא מעוניין להתגרש מיד שעה שהוא הגיש תביעה לפירוק שיתוף ולאיזון משאבים.
מאת עו"ד אביב הראל – מייסד ובעלים, אביב הראל, משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
