דרושים שופטים ליכודניקים
האם בבג"ץ חסרים שופטים דתיים, מזרחיים, או שמא יש פחות מדי שמרנים מול ליברלים? מתברר שהבעיה של קואליציית ההפיכה היא אחרת: חסרים לה שופטים ליכודניקים. בדיון על שינוי הרכב השופטים נציג הממשלה התלונן שביהמ"ש לא מייצג את בוחרי הקואליציה
הדיון שלשום על שינוי הרכב הוועדה ושיטת בחירת השופטים הפגיש את שופטי בג"ץ עם נושא שקרוב ביותר ללבם, וזה הם עצמם. לכן נגררו לא פעם לחילופי דברים אמוציונליים עם נציגי הכנסת והממשלה. הדיון הזה פתח להם את הצוהר להבנת המטרה הגדולה של ההפיכה המשטרית והיא השמדתם כרשות שופטת עצמאית, כאיזונים והבלמים, כשומרי הסף של שלטון החוק וזכויות אדם מול המשטר הדיקטטורי המתהווה לנגד עיניהם.
שלשום חדרה להכרתם של השופטים ההבנה הצלולה והמזוקקת של השקרים הגדולים שמוזרמים בעורקיה של ההפיכה. דווקא לקראת סיומו, כשכולם מותשים משעות ארוכות של פלפולים, התעורר לפתע הדיון ואחז את השור בקרניו. זה היה בתשובת נציג הממשלה, ד"ר יעקב בן שמש, שחשף את המניע האמיתי של שר המשפטים יריב לוין לרפורמה הפוליטית בבחירת השופטים — היעדר הגיוון האידאולוגי. השופטים ניסו להבין במה מדובר. האם חסרים דתיים, נשים, מזרחיים, או שמא יש פחות מדי שמרנים מול ליברלים? ואז, הפתיע בן שמש כשדייק את היעדר הגיוון בציטוט מדברי שר המשפטים יריב לוין — היעדר הגיוון נעוץ בעובדה שבית המשפט אינו מייצג את בוחרי הקואליציה.
לסתם של השופטים נשמטה, ונכמר הלב לנוכח ניסיונותיהם להבין את ה״אשמה״ הזו ולהתמודד עמה. איך אמורים בכלל להתמודד עם הציפייה הזו לייצוג בוחריו של לוין? האם במעצרים סיטוניים של קפלניסטים ומפגינים נגד השלטון ושחרור תומכיו? האם בתביעות דיבה שבהן יקבלו אוטומטית את תביעות הפוליטיקאים מהקואליציה וידחו את התביעות נגדם? אולי בתיעוד עצמי שבו יצלמו את עצמם השופטים בקלפי שמים פתק של הליכוד? ואיך בכלל יוכיחו את נאמנותם שופטים שמבקשים להתקדם, אבל עוסקים רק בתיקים אזרחיים ופליליים נטולי צבע פוליטי?
וזה עוד לפני השקר הגדול מכולם. מועמדו המועדף של לוין לעליון הוא ד״ר אביעד בקשי, איש קהלת. קהלת מקדמת רעיונות של קפיטליזם ושוק חופשי, ואילו מרבית מצביעי הליכוד הם אנשי פריפריה שנמנים עם השכבות שרק משוועות להתערבות הממשלה לטובתם בהקלה על יוקר המחיה וחלוקת משאבים "מתקנת". לוין לא מציע להם מועמדים חברתיים מסוגו של השופט המנוח אדמונד לוי, שהבין למצוקתם ולחם למענם, אלא אנשי קהלת שלא רואים אותם ממטר.
והנה עוד שקר שעשו עליו סיבוב כדי להכשיר את החוק החדש - מינוי שופטים בידי פוליטיקאים זו פרקטיקה נהוגה בעולם. ובכן, זו פרקטיקה נהוגה בבתי משפט חוקתיים באירופה (ונגיע בהמשך לארה"ב). בבתי משפט שעוסקים רק בנושאים משטריים וחוקתיים אין מניעה ויש היגיון שהשופטים ימונו בידי נבחרי הציבור. אלא שלהבדיל, שופטי העליון בישראל עוסקים בעיקר בערעורים כלכליים, אזרחיים ופליליים. הם יושבים בערעורים על תובענות ייצוגיות, ממשל תאגידי, רשלנות רפואית, זיהומים סביבתיים, מעמד אישי ועוד. זהו השירות האמיתי לאזרח. זו הציפייה מבית המשפט העליון שיצביע על ההלכה הנכונה כשיש פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים. מעכשיו, בעקבות הרפורמה, ההתמחות והניסיון המקצועי שנחוצים להגשמת מטרות אלה יידחקו לשוליים. כאשר מוקד הבחירה לעליון הוא הנאמנות הפוליטית, הסכנה להידרדרות מהירה באיכויותיו המקצועיות של בית המשפט היא ברורה ומוחשית. השופטת דפנה ברק־ארז העירה שהרמה והאיכות המקצועית הנוכחיות הן מובנות מאליהן, אבל לא בהכרח. האיכות הזו היא תולדה של השיטה הנוכחית שאיזנה בין הפוליטי למקצועי בבחירת שופטים. השיטה החדשה מתמרצת את שני הצדדים, קואליציה ואופוזיציה, לבחור את שופטי הקיצון המזוהים עמם כאשר המקצועיות תרד לדרגת שיקול נמוכה יותר.
גם הדוגמה האמריקאית היא בעייתית. ראשית, בארה"ב מעורבים בבחירה הנשיא והקונגרס. שנית, בארה"ב יש מנגנוני ריסון נוספים על השלטון כמו חוקה, שני בתי נבחרים, השיטה הפדרלית ועוד. שלישית, בארה"ב האמון הולך ופוחת בבתי המשפט. רביעית, בישראל אין שום מנגנון ריסון שלטוני מלבד בית המשפט. השמדת אותו — ואין יותר שום מגבלה על הפעלת הכוח השלטוני. כך נסללת הדרך לדיקטטורה.
בג"ץ כורע תחת נטל האתגרים שמציבה לפתחו ההפיכה המשטרית. זה החל בהחייאת עילת הסבירות ונמשך בפיטורי ראש השב"כ ומינויי ראש המוסד ועכשיו מבקר המדינה, תיקון פקודת המשטרה ופיטורי השר בן גביר, פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, גלי צה"ל ו"הארץ", כינוס מועצת הרשות השנייה, עתירה לביטול חוק מח"ש ועכשיו העתירה לביטול הרפורמה בבחירת שופטים. נחישות השופטים אינה אחידה לאורך החזית הזו, ונגזרותיה לא בהכרח מתלכדות בעיניהם למסכת אחת שמכוונת לשינוי (לרעה) של מבנה המשטר. בדיון שלשום הכירו השופטים בכך שמדובר בשינוי משטרי, והשאלה היא אם יש לכנסת גבולות בכינון השינוי או שמותר לה הכל. גם זו שאלה שהשופטים יידרשו אליה בתיק הנוכחי, והיא כנראה החשובה מכל: האם מותר לקואליציה אנטי־דמוקרטית במהותה — שלפחות מחצית מחבריה, וכנראה יותר, כהניסטים, חרדים וחלק מהביביסטים, בזים לאתוס הדמוקרטי — להרוס את ליבת הדמוקרטיה שקיימת בישראל לטובת דיקטטורה הלכתית?
