קרעי מאיים בהפיכה, זמיר מתלבט אם להתפטר והאמנים? מתכתשים
שר התקשורת איים בשינוי המשטר לאחר השהיית פיטורי היועמ"שית והמשיך בהצגת מועמדים לא ראויים ליו"ר הרשות השנייה. הרמטכ"ל מודאג מהאסונות שיביא המשך הלחימה בעזה. וגם: הסערה התרבותית שעוררה עצומת האמנים נגד המלחמה
שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי הוא טוען רציני לשני הכתרים שעליהם מתקיימת תחרות צמודה בממשלת נתניהו. הראשון, מי השר הכי פחות מתאים למשרד שעליו הופקד. השני, מי השר שמצליח לגרום את השמדת הערך הגדולה ביותר בתחום אחריותו. המתחרים המובילים בשתי הקטגוריות הם איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', יריב לוין, עידית סילמן, יואב קיש. אבל, אין לזלזל בסיכויי קרעי. ואלה גוברים לנוכח תרומה ייחודית נוספת שלו: ככל שהממשלה מקצינה יותר, הוא תמיד יימצא כמה מטרים לפניה להעמקת התהום הבאה אליה תדורדר המדינה.
כך, בטרם יבשה הדיו מעל צו בג"ץ להשהות את מועד כניסת פיטורי היועצת המשפטית לתוקף, מיהר קרעי להבהיר: "צו בג"ץ מנוגד לחוק ולא תקף". מבחינתו פסיקת בג"ץ אינה חוקית והשאלה היא האם גם הפעם קרעי הוא הרעם שמקדים את הברק, עמוד הענן ובעיקר העשן שלפני המחנה, שמסמן כבר היום לחבריו את הנתיב שבו יפסעו מחר. “אנחנו נבחרי ציבור", אמר, "אנחנו יכולים גם לשנות את המשטר אם נרצה". את זה אפילו נתניהו טרם אמר, למרות שהוא מבצע בדבקות את חזון קרעי.
בנוסף, לא מזניח שר התקשורת את חזית השמדת הערך המיניסטריאלית. השבוע פרסם את מועמדיו לתפקיד יו"ר מועצת הרשות השנייה: יוליה שמאלוב־ברקוביץ', שעיתונאי רשת 13 מנעו את מינוייה כמנכ"לית רשת 13 בגלל היותה פוליטיקאית מקורבת לשלטון; ד"ר יפעת בן חי שגב, שכיו"ר מועצת הכבלים והלוויין העידה בתיק 4000 לטובת נתניהו לאחר שהתהפכה וסתרה את עדותה במשטרה; והשלישי, המועמד המוזיקלי, יוני שמעוני, מנכ"ל קונסרבטוריון ורכז מוזיקה של הסוכנות היהודית. פסגתו התקשורתית התמצתה כדובר עיריית קריית ים.
אחד מגיבורי ילדותנו הוא דני דין הרואה ואינו נראה. הרשות השנייה שכללה את המודל הזה: היא גם לא רואה וגם לא נראית. זהו רגולטור שבזכות רפיסותו צמחה כאן מפלצת הפייק וההסתה של ערוץ 14. קרעי שמחפש כל דרך לתמוך בערוץ הזה, ולחסל במקביל את 12 ו־13, הוסיף השבוע עוד תרומה משלו: רשימת מועמדיו למועצת הרשות וליו"ר המועצה.
לשבוע הדרמטי שעברנו נוספה גם החזית התרבותית: עצומת האמנים נגד המשך המלחמה בעזה; תגובות הנגד של עידן עמדי ומורן אטיאס; החזרה מהחתימה של אסף אמדורסקי ואלון אולארצ'יק; ולבסוף, ההחלטה לחקור בלהב 433 את אפרים שמיר בחשד להסתה וטרור נגד ראש הממשלה. סוג של היענות משטרתית לקובלנה של נתניהו על הפקרתו וסיכון חייו. לא שהוא במנהרה, אבל זו תמונת המנהרה שלו – רק על עצמי לספר ידעתי.
את העצומה ניתן היה לנסח אחרת. להישאר עם המחאה והזעזוע הערכיים, ולהוציא ממנה את אישום המדינה בהרעבה ובפשעי מלחמה. ועדיין, אין לגרוע בחשיבות התגייסותם של האמנים לצד שמבטא חמלה והומניזם. זהו מהלך אמיץ ששותפים לו גם אמני שנחשבים קונצנזוס כמו גידי גוב.
אמני ישראל, למעט בודדים, מתרחקים לרוב מהבעת עמדות פוליטיות או ערכיות. זה מרחיק מהם קהל ומקרב אליהם את מכונות הרעל. מבחינה זו העצומה היא חריגה. היא גם משקפת שסע מקביל שנפער בין אמני "שיישרף לכם הכפר", שחלקם צוינו בתביעות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.
והיה כבר מי שניסח את ההבדל בין אמנים מזרחים לאשכנזים, כשההוכחה היא מזרחיותם של עמדי ואטיאס שיצאו בחריפות נגד העצומה שרוב החתומים עליה אשכנזים. ומה יהיה על אפרים שמיר, "הפולני"? התיק נגדו ייסגר בדיוק כמו שנסגר השבוע, קצת מתחת לרדאר, התיק שנפתח לראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן. פשוט, כי אין עבירה פלילית ועדיין יש חופש ביטוי. והדגש הוא על עדיין.
מי שלא חתם על העצומה, אבל כנראה היה שמח לחתום עליה, הוא הרמטכ"ל אייל זמיר. זמיר קרוע בין חובת הציות לממשלה לבין חובת הנאמנות לצה"ל ולמדינה. המציאות הגרוטסקית שבה טובת המדינה נקבעת בידי אנשים מסוגם של סמוטריץ', בן גביר, קרעי ועמיחי אליהו, שמונהגים בידי ראש ממשלה שכבול אליהם, על ידם ועל ידי משפטו - היא תאונה משטרית שמדינת ישראל לכודה בה. יש לקוות שתיחלץ ממנה מתישהו ואיכשהו.
בינתיים נאלץ זמיר להתמודד עם אתגרי היום והמחר: המשך הלחימה אל מול היעדר התוחלת והנזקים ללא אופק של סיום מדיני ושל הסדר הקבע בעזה, הקמת ומימון ההיערכות לישיבת קבע של כיבוש והתנחלויות, סיכון חיי החטופים המופקרים, המשך נפילת לוחמים, אובדן מעמדנו בעולם ועוד.
אלא אם כן הכל יתברר כהונאה אסטרטגית נסתרת שמבשל נתניהו כדי לסיים את האירוע בהסדר מתואם עם טראמפ – סיום הלחימה, החזרת החטופים, ברית אזורית עם מצרים, סעודיה והאמירויות. כרגע נדמה שהרמטכ"ל מזהה בעיקר את חבילת הצרות והנזקים של המשך המלחמה. אם הוא צודק - הוא חייב להתפטר. קודם לדפוק על השולחן, אחר כך להפוך אותו, ואחר כך להתפטר.
