פרשנות
הדיון סביב הסיוע לעסקים הוכיח: חברי הכנסת מזלזלים בכספי הציבור
דיון בוועדת הכספים על הרחבת מתווה הפיצויים לעסקים בעקבות שאגת הארי חשף תמונה מדאיגה: חברי כנסת מיהרו לדרוש מיליארדים נוספים מהאוצר מבלי להותיר לנציגיו זמן להציג עמדתם. בעוד הפיצויים לעורף כבר עומדים על כ-12 מיליארד שקל, הדרישות ממשיכות להצטבר — וכל הסכמה תהפוך לקו הבסיס במלחמה הבאה
צפיתי בדיון הארוך שנערך היום (ג') בוועדת הכספים בנוגע לסיוע לעסקים בעקבות מלחמת שאגת הארי, חברי הכנסת הטיחו שוב ושוב במשרד האוצר שצריך להרחיב את המתווה, רבים וטובים מהם אף זלזלו באופן מופגן במגבלות התקציב, ח"כ ינון אזולאי אמר למשל: "יהיה לכם מאוד קשה כאן, תבואו עם כיס פתוח". כאילו הכיס של האוצר אחר ונפרד מזה של אזרחי ישראל. ח"כ ולדימיר בליאק מיש עתיד אמר: "אני צופה שתגידו לי שאנחנו במצב פיסקלי מורכב, מי שהעביר מיליארדים ועוד מאות מיליונים לכספים קואלציוניים איבד את הזכות להגיד אין כסף". מדברי חברי הכנסת משתמע שבגלל שהממשלה הגדילה את הגירעון מצרכים מגזריים צריך לקבל החלטה קולקטיבית ולוותר על "אחריות תקציבית".
זה לא שמתווה הפיצויים של האוצר מושלם, יש לא מעט טענות טכניות ומהותיות עליו, אבל כשחברי הכנסת משדרים כל העת שהם לא חוששים לגורל הקופה הציבורית, שהם מתעלמים מהתמריצים השליליים שמתווה רחב ונדיב מדי יכול לעשות - ברור שפקידי האוצר ייכנסו למגננה ולחרדה. אם היו כמה חברי כנסת שהיו מביעים הבנה בסיסית לחששות התקציביים הרציניים שיש כאן, אני חושב שהם היו מגיעים להישגים טובים יותר ובקלות גבוהה יותר. לשם ההמחשה: הדיון הארוך שנמשך יותר משלוש שעות לא הותיר בכלל זמן לנציגי האוצר להגיד את עמדתם - כך שבעצם התקיים בכנסת דיון ארוך שעוסק בשרטוט רצונות ומתוויים של עסקים שנפגעו, ללא אף גורם שהציג את מגבלת התקציב, את מגבלות המציאות.
האוצר אינו חף משגיאות כאמור, לא רק שגיאות מקצועיות אלא גם אנושיות. כך לדוגמה נציגת האוצר האשימה ברדיו הציבורי את ועדת הכספים בכך שהמתווה לא מקודם. זאת בזמן שהמתווה הגיע לכנסת באיחור ניכר, רק ב-25 במרץ, כך שהאשמה העיקרית על עיכובו מוטלת על הממשלה. האוצר גם לא הגיע לדיון עם פירוט של הנקודות בהן הוא מוכן להתגמש. אבל בסופו של דבר, הדיון הציבורי בכנסת היה מצער ומדאיג, הפיצויים לעורף לפי הערכת האוצר כבר עכשיו עומדים על כ-12 מיליארד שקל. הדרישות להרחבות המתווה מצטברים למיליארדים כבר בסבב זה, וחשוב מכך, הדרישות הנוכחיות יהיו קו הבסיס לפעם הבאה, כך שמדובר בעלות מצטברת של מילארדים רבים.
חברי הכנסת ונציגי המגזר העסקי חזרו על עצמם פעמים רבות במהלך הדיון, אם לסכם את הטענות העיקריות ניתן לחלק אותן לחמש: הראשונה, יש לחוקק חוק קבוע שיסדיר את הפיצויים במקרה של לחימה. כיום החוק מסדיר רק פיצויים ישירים, כלומר רק נזק שנגרם באופן ישיר לעסק כתוצאה מאירוע מלחמתי. אבל פיצוי עקיף כמו ירידה בהכנסות בגלל סגירת המשק תמיד דורש חקיקה. יו"ר הוועדה ח"כ חנוך מילביצקי אמר בביטחון רב שהוא יהפוך את החקיקה לקבועה, וכי כעת תהיה ודאות לעסקים כבר בתחילת המלחמה לגבי מתווה הפיצויים. משרד האוצר לא אמר את עמדתו בדיון, אבל יש סיבות טובות להתנגד למתווה כזה: ראשית, כשיש מתווה ידוע מראש זה יכול לתמרץ עסקים שלא למהר לחזור לעבודה, כיום העובדה שיש אי ודאות קלה (יודעים שיהיה מתווה ואיך הוא ייראה בערך- ש"ט) מתמרצת את העסקים למצוא דרכים לעבוד גם בזמני מלחמה. שנית, מתווה כזה מחייב את כל הממשלות בעתיד, ואפשר לחשוב על תרחיש עתידי בו מלחמה מתרחשת כשישראל במצב כלכלי פחות טוב מהמצב הנוכחי, ולכן כדאי להשאיר גמישות מסוימת לממשלה. שלישית, גם מתווה כזה לא יסיר את כל אי הודאות מפני שלכל סבב יש מאפיינים מיוחדים שידרשו פתיחה מחודשת של המתווה. מנגד, היו שטענו בוועדה כי דווקא קביעת מתווה ידוע מראש תוזיל עלויות, כי העסקים יצפו רק למתווה ולא ליותר ממנו.
הסוגיה השנייה, היא שאלת הגבולות. לתושבי הצפון בקו העימות (בערך 9 ק"מ מהגבול) ניתן פיצוי מלא. כלומר, לא רק מימון של ההוצאות הקבועות. לא רק המשכיות עסקית אלא ממש ניסיון להחזיר לעסק את מה שהיה מרוויח ללא מלחמה. אז רבים טענו שיש להכליל ישובים נוספים, מישובים ספציפיים כמו טבריה, צפת, כפר ורדים, שפרעם, מרום הגליל ועוד, וכלה בטענה שיש להרחיב את כל מתווה המחזורים עד לטווח של 40 ק"מ (כלומר, עד לקרית אתא). זו סוגיה שאין ספק שדורשת חשיבה טכנית ונקודתית. ברור שאם יש ישוב שנפל איכשהו בין הכסאות צריך למצוא לו פתרון, אבל מצד שני ברור שיש כאן פתח להרחבה תקציבית משמעותית ושאי אפשר להתעלם מכך שפיקוד העורף מבחין בין טבריה לקרית שמונה.
הסוגיה השלישית היא ביטולי ההחרגות שבמתווה או לחלופין לייצר החרגות לענפים מיוחדים. תחת הכותרת הזו יש דרישה לכלול מתווה פיצויים גם לעסקים מעל 400 מיליון שקל (האוצר מתנגד כי למעשה מדובר על פיצוי על חמשת הימים הראשונים של המלחמה, והם מעריכים שעסקים גדולים יכולים לספוג את הנזק), פיצוי למפעילים של מעונות יום, פיצוי נרחב יותר לעמותות, פיצוי לענף החקלאות (שכעת מוחרג בגלל שלדעת האוצר לא נגרם נזק). ובמקביל, יש דרישה לייצר מתווים מיוחדים לענף התיירות, האירועים והמסעדות.
הסוגיה הרביעית, הרחבת החל"ת, היא המפורסמת והרטורית ביותר, היא הטענה שיש לאפשר הוצאה של עובדים לחל"ת גם אם העובד נעדר מעבודתו רק בחמשת הימים הראשונים של המלחמה. כלומר, שהמדינה תשלם את שכר העובד. בהקשר זה מוזכרת שוב ושוב האנלוגיה של המגזר הציבורי, בו הוחלט לשלם לעובדים על הימים הראשונים שבהם הם נעדרו בגין המלחמה. אלא שהאנלוגיה למגזר הציבורי מלמדת שמעסיק שלא נפגע ברמה השנתית (המגזר הציבורי לא נפגע) לקח אחריות ושילם שכר לעובדיו. כמו כן, המגזר הציבורי ספג מכות שמגזרים אחרים לא ספגו בעקבות המלחמה, כמו הקיצוץ הרוחבי בשכרם.
הסוגיה החמישית, תיקונים במנגנון ובפרטים של המתווה, בסוגיה זו נכנסת התביעה למקדמות מידיות (צריך לזכור שרשות המסים כמעט לא הצליחה לגבות בחזרה 'מקדמות' שניתנו בתקופת הקורונה באופן לא מוצדק, חברי הכנסת עצמם הם אלו שהקשו על הרשות לגבות את המקדמות השגויות. ש"ט). כמו כן, נכנסת תביעה לייצר חישובים מרחיבים יותר של הנזק (השוואה לשנת 2023 ולא נניח לשנת 2025, וכדומה). וגם משחק בגובה הפיצוי ובתנאי הסף הנדרשים בכדי לזכות לפיצוי.
כלל הסוגיות דורשות מחשבה אבל התנהלות חברי הכנסת שיקפה שוב את האמת הבסיסית והמצערת, המכנה המשותף של כל חברי הכנסת הוא התייחסות מזלזלת ומקלה לכספי ציבור. שמירה על כספי ציבור נתפסת אצלם כאכזריות, קטנוניות ודווקנות(התפתח דיון שם האם לפקידי האוצר יש לב? בסוף החליטו חברי הכנסת שיש להם. ש"ט). נכון לעכשיו לא התקבלה שום החלטה והדיונים צפויים להימשך בשבועות הקרובים.
