פרשנות
תזכורת מבנק ישראל: מימון צריך מקור
תגובת הבנק להגדלת תקציב הביטחון היתה חדה – כל שקל שיוצא, ללא הכנסה, פירושו הגדלת החוב הלאומי
נתניהו רוצה להיות טראמפ – הוא רוצה מלחמה אבל לא מוכן לממן אותה. הוא רק שכח פרט קטן: מה שמותר לארה"ב לאו דווקא מותר לישראל. הרי ראש הממשלה מבקש להגדיל את תקציב הביטחון ולעגן אותו ל־13 שנה קדימה, ואינו אומר מילה על מקורות המימון. זו הנקודה – לא הסכום. כל זה ערב בחירות, כשהכנסת כבר יצאה לפגרה. להגדיל הוצאה ביטחונית זו החלטה לגיטימית. מי שנבחר רשאי לקבוע שהביטחון קודם לכל דבר אחר, וזו בדיוק הסמכות שהעניקו לו הבוחרים. אבל החלטה כזאת מחייבת תשובה אחת בלבד: מסים או קיצוץ? שתי האפשרויות אינן פופולריות 81 יום לפני בחירות, ולכן נבחרה השלישית — גירעון, שזה בעצם חוב.
זהו הדפוס של טראמפ, שנתניהו אימץ מאז הקורונה. מדיניות שמייצרת תוצאה מיידית ונראית לעין, ומעבירה את החשבון לכהונה הבאה. ההבדל היחיד, והוא מכריע, הוא שארה"ב מנפיקה חוב במטבע הרזרבה של העולם. ישראל נמדדת בפרמיית סיכון, בתשואה על החוב ובדירוג האשראי – והיא כבר חטפה חמש הורדות ואיבדה בין ציון לשלושה. בקרב שתיים מבין שלוש חברות הדירוג התחזית היא "שלילית" והן הזהירו כי הידרדרות נוספת תגרום להורדה נוספת. בישראל ההעברה של החשבון קדימה אינה חינם. היא מתומחרת מיד.
ההתנהלות בצד ההכנסות מספרת את אותו סיפור. גביית המסים עלתה מעל התחזית, בעיקר בגלל הכנסות חד־פעמיות (אקזיטים בהייטק). בתחילת השנה החליט סמוטריץ' להפנות את "העודף" לא להקטנת הגירעון או למימון ההוצאה הביטחונית אלא להקלות מס. כלומר, בו־זמנית מגדילים הוצאה, ומוותרים על הכנסה. אין דרך לגשר על הפער הזה מלבד הגדלת החוב.
ההחלטה החדשה רק תחריף את בעיית האמינות שממנה סובלת ממשלה זו. בשנה שעברה היא עצמה אישרה מתווה סדור של תוספות תקציב למערכת הביטחון (ועדת נגל). פחות משנתיים אחר כך המספרים שנקבעו בו אינם רלבנטיים. אם המסגרת מתפוגגת בתוך שנה וקצת, היא נקודת פתיחה למשא ומתן, לא תקרה – כפי שרבים הזהירו.
הדרג המקצועי באוצר, שאמור להציב את הקו האדום בדיוק ברגעים כאלה, אינו נשמע. שר האוצר שותק, וזו שתיקה שקל להבין כשהוא עובר את אחוז החסימה רק לסירוגין. בעלי המקצוע שתפקידם לחתום או לסרב אינם מביעים עמדה פומבית. הפיקוח הפנימי על ההוצאה נשען על מנגנון שהוחלש בכוונת המכוון, סמוטריץ'.
יש גוף אחד שתפקידו לייעץ לממשלה בענייני כלכלה. שמו בנק ישראל, והסמכות שלו היא סטטוטורית. גם הוא לא היה בחדר. בבנק ישראל לא הסתירו כי לא היו שותפים לתהליך קבלת ההחלטות על התוספת. הם לא עודכנו אפילו, לבטח לא התבקשו להעריך את המחיר, וגם לא נשאלו מה המשמעות המאקרו־כלכלית של המהלך. שיהיה ברור: ראש הממשלה אינו זקוק לאישורו של הנגיד. הסמכות התקציבית נתונה לדרג הנבחר ולא לבנק המרכזי. אבל החלטה בהיקף של מאות מיליארדי שקלים היא כלכלית לא פחות משהיא ביטחונית, ולהחלטה כלכלית יש מחיר. השאלה – והיא מופנית לראש הממשלה – היא האם מישהו טרח לברר כמה זה עולה.
התשובה נמצאת בתגובות, של האוצר ושל הבנק. באוצר אומרים שהמספר שדורשת מערכת הביטחון "משתנה כל דקה". בבנק הסבירו כי הם עדיין "מטייבים את המספרים". כלומר שני הגופים שכל תפקידם לתמחר את התוואי הפיסקאלי של ישראל אינם יודעים לומר כמה תעלה ההחלטה — והיא כבר התקבלה. מה שכן ידוע הוא הכיוון והבנק ניסח אותו בשורה אחת יבשה: "כל הגדלה של 10 מיליארד בהוצאה (ללא תיקון בהכנסות) תוביל לעלייה של 10 מיליארד בחוב". זו אינה תחזית אלא חשבון. והוא נראה מגוחך כשסמוטריץ' כבר החליט על הפחתת מסים למעמד הביניים הגבוה.
לתרגיל הפוליטי של נתניהו יש רובד נוסף: זו מלכודת שראש הממשלה וחבריו טומנים לממשלה הבאה, שכפי שזה נראה כעת – לא הם אלו שירכיבו אותה. הממשלה החדשה תקבל תקציב הביטחון מנופח, גירעון גדל ובסיס מס מצומצם – ולכן היא תיאלץ לקצץ. ברגע שתקצץ, תיווצר התשתית לטענה של גוש נתניהו שהיא זו שהחלישה את מערכת הביטחון ושהיא האחראית לכישלון הבא. זו אינה תוצאת לוואי של המהלך. זו התכלית שלו.
