רופאה טענה שהופלתה על רקע מינה – מה קבע בית הדין לעבודה?
רופאה במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים ביססה את תביעתה על כך שרופאים גברים במחלקה שבה עבדה המשיכו לעבוד שנים רבות לאחר הגעתם לגיל פרישה, אולם בקשתה סורבה בעיקרה, והעסקתה הוארכה בשמונה חודשים בלבד
בית הדין הארצי לעבודה קבע אתמול (ב') שבית החולים שערי צדק בירושלים לא הצליח להוכיח שרופאה שעבדה אצלו לא הופלתה לרעה בשל מינה כאשר הוחלט שלא לאפשר לה להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה. "בית החולים לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי ההחלטה לדחות את בקשת המערערת (הרופאה-ל.ד) להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה אינה נגועה בהפליה מחמת מין", נקבע.
מפסק הדין עולה כי הרופאה עבדה בבית החולים מרכז רפואי שערי צדק כ-28 שנים עד סוף שנת 2020. לקראת הגיעה לגיל 67 ביקשה להמשיך בעבודתה, אולם בקשתה סורבה בעיקרה, והעסקתה הוארכה בשמונה חודשים בלבד, לגרסת בית החולים על מנת לאפשר לה לקבל תואר פרופסור, שכן הייתה בשלבים האחרונים של התהליך לקבלתו. הרופאה טענה כי ההחלטה בעניינה הייתה נגועה באפליה מטעמי מין ומטעמי גיל. את תביעתה ביססה על כך שרופאים גברים במחלקה שבה עבדה המשיכו לעבוד שנים רבות לאחר הגיעם לגיל פרישה.
בית החולים טען מנגד כי ההחלטה בעניינה של הרופאה התקבלה משיקולים ענייניים בלבד, ללא קשר למגדר. נטען כי השיקול הקובע בהעסקת רופא לאחר גיל פרישה הוא נחיצות המשך העבודה לאחר גיל פרישה, ושיקול זה לא התקיים בעניינה של הרופאה. עוד נטען כי הפערים בין רופאים לבין רופאות שעליהם הצביעה הרופאה נובעים מכך שבשנתונים הרלוונטיים שיעור הרופאים היה גבוה משמעותית משיעור הרופאות.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה את תביעתה של הרופאה, אולם בית הדין הארצי לעבודה שאליו ערערה הרופאה קיבל את הערעור וקבע כי היו פגמים באופן קבלת ההחלטה.
שופטי בית הדין הארצי, הנשיאה (בדימוס) השופטת ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן והשופטת חני אופק גנדלר סקרו בפסק הדין את המצב הנורמטיבי לעניין הוצאה כפויה של עובד לגמלאות, ועמדו על כך שלצד סמכותו של המעסיק לחייב עובד לפרוש מעבודתו עם הגיעו לגיל פרישת חובה, החוק מקנה לעובד זכות לבקש ממעסיקו להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיעו לגיל פרישת חובה, וכנגד זכות זו מוטלת חובה על המעסיק לבחון את הבקשה באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי, אם כי אינו חייב להיענות לבקשה.
נקבע כי על החלטת המעסיק חל חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לרבות איסור האפליה מהטעמים השונים (וביניהם אפליה מחמת מין).
השופטים קיבלו כאמור את ערעור הרופאה וקבעו כי בית החולים לא קיים הליך ראוי לשקילת בקשתה של הרופאה להמשיך לעבוד לאחר הגיעה לגיל פרישה, "אולם פגמים אלה אינם מגיעים לכדי אפליה מחמת גיל". נקבע כי לא ניתן לקבוע כי עצם דחיית בקשתה של הרופאה להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה מהווה אפליה מטעמי גיל, שכן המעסיק אינו מחויב להיענות לבקשתו של העובד.
לפיכך קבעו השופטים כי ההליך יוחזר לבית הדין האזורי לדיון בשאלת הסעדים הכספיים שלהם זכאית הרופאה. לתביעת הרופאה הצטרפו עמותת מרווה משפט רווחה והעצמה, ונעמת – תנועת הנשים של ישראל, והן יוצגו על ידי עו"ד ריקי שפירא רוזנברג ועו"ד גלי עציון. כמו כן הגישה עמדה בהליך נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, שיוצגה על ידי עו"ד סיון אזולאי ועו"ד פירס פראש.
מבית החולים שערי צדק נמסר בתגובה: "שערי צדק דוחה באופן נחרץ כל טענה לאפליה על רקע מגדרי או מחמת גיל. מדובר ברופאה שעבדה עד גיל הפרישה באופן מלא ושערי צדק החליט להמשיך להעסיקה גם מעבר לגיל הפרישה ולאחר תקופה עבודתה הסתיימה. בית המשפט האזורי קבע באופן ברור שלא הייתה אפליה משום סוג. בית הדין הארצי החזיר את ההליך לאזורי מטעמים טכניים שלא נדרשו בהליך האזורי ולא קבע שהייתה אפליה. שערי צדק הוא מוסד רפואי המקדם נשים וגברים כאחד על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד וכל טענה אחרת אינה נכונה".
