נשים מנהלות מערכות ציבוריות גדולות. למה לא את משרדי הממשלה?
כשנבחרתי לתפקיד מנכ״לית מרכז השלטון המקומי בשנת 2024, התרגשתי מאוד. מהאמון חוצה המגזרים, מהאחריות, מההזדמנות להוביל ארגון שאני מכירה ואוהבת ומההשפעה של העשייה על כל תושבת ותושב במדינה. לצד הברכות חזר שוב ושוב משפט אחד: ״את האישה הראשונה בתפקיד מאז הקמת המרכז״.
הייתי גאה בזה. ובכל זאת, המילה ״ראשונה״ השאירה אותי עם תחושה מורכבת. בשנת 2024, מינוי של אישה לניהול ארגון ציבורי שקיים כבר 80 שנה עדיין היה ציון דרך. שמחתי על פריצת הדרך וחשבתי על הזמן שלקח לפרוץ אותה.
שנתיים אחר כך, 33 נשים מרשימות שונות נבחרו לכנסת ה־26. זו תחילתה של דרך, ואני מקווה שנראה יותר נשים נכנסות לחיים הפוליטיים והציבוריים ומתקדמות בהם. אני רואה את הנשים שנכנסות למשכן, חלקן חוזרות אליו, את הניסיון שהן מביאות איתן ואת הדרך שעשו. אני מצפה לראות אותן בעמדות מפתח.
אני מכירה רבות מחברות הכנסת שנבחרו ויודעת איזו עשייה ציבורית הן מביאות איתן. כשהתפקידים יחולקו, אני מקווה שהניסיון הזה יקבל משקל בהחלטות על מי יעמדו בראש ועדות הכנסת, ואם תורכב ממשלה, גם על מי יובילו את משרדיה.
בממשלה היוצאת, מתוך 31 משרדי ממשלה, מכהנת מנכ״לית אחת בלבד במינוי קבוע. אני מתקשה להשלים עם הנתון הזה, בעיקר משום שאני מכירה את הנשים שיכולות היו להיות שם. לצד חלוקת התפקידים בקרב נבחרות ונבחרי הציבור, תעמוד בפני השרות והשרים גם ההחלטה מי ינהלו את משרדי הממשלה. כאן צריך להרחיב את המבט אל הנשים המצוינות שפועלות בשירות הציבורי, בשלטון המקומי, במגזר העסקי ובחברה האזרחית.
בעבודה שלי אני פוגשת מנכ״ליות רשויות, גזבריות, מנהלות אגפי חינוך ורווחה ונשים שמובילות מערכות גדולות ומורכבות. הן מנהלות תקציבים, מכריעות בין צרכים דחופים ומקבלות החלטות שמשפיעות על חייהם של תושבים רבים. בשנות המלחמה הן נדרשו לעשות את כל אלה בתנאים שאף אחת לא למדה עליהם בקורס ניהול: לדאוג למשפחות שפונו מבתיהן, למצוא פתרונות לילדים, להפעיל שירותים חיוניים ולהחזיק קהילה בתוך אי־ודאות מתמשכת.
בשנים שלי בשלטון המקומי ראיתי מנהלות שמביאות איתן סגנון ניהול שאני מעריכה במיוחד. הן מנהלות בענייניות, בלי אגו. הן יודעות לשנות עמדה כשמישהו מביא מידע חדש ולתת קרדיט למי שהביא את הפתרון. לפני שהן מכריעות, הן שואלות מי יושפע מההחלטה, מי יישא במחיר שלה ואיזה צורך של התושבים עוד לא הבאנו בחשבון.
לירון דורון לוי
(צילום: שמרית מאור)
אני זוכרת את ערב פתיחת שנת הלימודים בתקופת הקורונה. ב-31 באוגוסט 2020 החליט קבינט הקורונה לדחות את פתיחת הלימודים ביישובים האדומים. אני חושבת על הילדה שהלכה לישון נרגשת לקראת יומה הראשון בגן ועל הילד שכבר הכין את התיק לכיתה א׳. בעיניי, ההחלטה שהתקבלה בהתראה כה קצרה נתנה משקל מועט מדי למה שהיא תדרוש מהילדים ומההורים שלהם. אני משוכנעת שנוכחות של נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות הייתה מרחיבה את הדיון ומעלה שאלות על ההיערכות של המשפחות ועל המחיר של ההחלטה עבורן. ייתכן שההכרעה הייתה נשארת בעינה, אבל גם אז היה אפשר לתת מענה טוב יותר למי שנדרשו להתמודד איתה.
גם בהחלטות יומיומיות רואים את זה. קחו למשל החלטה על שעת הסיום של צהרון. באגף החינוך זו שאלה של כוח אדם ותקציב. עבור הורה שעובד במשמרות, חצי שעה יכולה לקבוע אם יוכל להמשיך לעבוד באותן שעות. עבור משפחה אחרת, היא יכולה להכריע אם בכלל תירשם לצהרון. זו היכולת שאני מחפשת בניהול ציבורי: להבין איך החלטה תשפיע על מי שיצטרכו לחיות איתה, עוד לפני שמקבלים אותה.
הניסיון של המנהלות שאני פוגשת יכול לתרום רבות לניהול משרדי הממשלה. אני מצפה מהשרות ומהשרים שייכנסו לתפקיד להכיר אותן, לבחון את מועמדותן ברצינות ולתת להן הזדמנות להוביל. כל האמור כאן לא נכתב מתוך דאגה שהמדינה תקדם נשים. הוא נכתב כדי שנשים יקדמו את המדינה.
לירון דורון לוי היא מנכ״לית מרכז השלטון המקומי
