שלום כנדל"ן: השכבות האסטרטגיות של טראמפ
כשדונלד ג׳יי טראמפ שב לבית הלבן כנשיא ה־47 של ארצות הברית, איש לא הופתע לראות שהתפיסה הגיאופוליטית שלו נותרה עקבית: עולם שבו חוזים, מגדלים ותשתיות חשובים לא פחות ממילים, דגלים וחתימות. טראמפ מעולם לא היה פוליטיקאי שעסק בנדל״ן, הוא איש נדל״ן שעסק בפוליטיקה. בעבורו, גבולות אינם קווים על מפה אלא נכסים רדומים, ושלום איננו אידיאל מוסרי אלא פוטנציאל להשבחה.
כעת, ממרחק של כמה שנים, הסכמי אברהם, שחתם עליהם לראשונה ב־2020, נראים פחות כמהלך דיפלומטי מסורתי ויותר כהנחת היסודות למפה כלכלית חדשה. הסכמים שנראו אז כסמל לנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ, התגלו בדיעבד כשער גישה לתהליך עמוק: פתיחת זרמי הון, ידע ותשתית באזור שהיה קפוא במשך עשורים.
שכבה ראשונה: דיפלומטיה כגישה
בעולם הדיפלומטי הקלאסי, שלום הוא יעד בפני עצמו. בתפיסתו , שלום הוא שער כניסה, מן תנאי מקדים להפעלת קרקעות, נתיבים, ונכסים אזוריים שנשמרו “מחוץ לתחום”. במובן הזה, כל הסכם מדיני הוא מעין שינוי ייעוד תכנוני: משטח מוגבל לשטח פתוח להשקעה. כאשר נחתמו הסכמי אברהם, תשומת הלב התמקדה בתמונות, בלחיצות הידיים ובנאומים. אך מאחורי הקלעים כבר עבדו צוותים של יועצים, יזמים ומשקיעים ששרטטו מפות חדשות של נמלים, אזורי סחר, מרכזי נתונים ותשתיות אנרגיה. ההסכם הפוליטי היה רק חזית הבניין. מאחוריה כבר החלה עבודת היסודות.
שכבה שנייה: תשתיות כדיפלומטיה
בנקודה זו נכנס לתמונה ג׳ארד קושנר, חתנו של טראמפ והאדריכל השקט של ההסכמים. כמו טראמפ, גם קושנר פועל על התפר שבין נדל״ן לגיאופוליטיקה. הוא הבין שהשלום לא נבנה מהצהרות אלא מחיבורים: נתיבי סחר, קווי תעופה, צינורות אנרגיה וסיבים אופטיים.
גם לאחר סיום כהונתו הראשונה של טראמפ, קושנר המשיך לטוות את רשת הקשרים הזו דרך קרן ההשקעות שלו, Affinity Partners, המגובה בהון מהמפרץ, ודרך המכון שהקים לקידום הסכמי אברהם. גישתו פשוטה אך מהפכנית: נמל יכול לשנות מציאות יותר מפסגה מדינית, ומרכז נתונים יכול לייצב יחסים יותר משגרירות.
כשישראל, איחוד האמירויות ובחריין פתחו את שעריהן, מלבד המרחב האווירי, נפתח גם מרחב הנתונים. דובאי, שהפכה למוקד לוגיסטי ופיננסי גלובלי, חיברה את עצמה לאקוסיסטם החדשנות של תל אביב. נוצרה רשת שלום שבנויה לא על מילים אלא על סיבים אופטיים, peace through bandwidth, אם תרצו.
שכבה שלישית: השקעות כאסטרטגיה
כאן מתגלה ליבת מהלך טראמפ, ההבנה ששלום אינו מצב רגשי אלא מבנה כלכלי. אנשי עסקים כמו סטיב ויטקוף, יזם נדל״ן ותיק ובן ברית ותיק של טראמפ, מבינים שבנייה היא צורה של כוח: היא מעגנת הון, מושכת טכנולוגיה ויוצרת תלות הדדית.
בכהונתו המחודשת, מתגבשת מדיניות ברורה: דיפלומטיה, תשתיות והשקעות הן שכבות תלויות זו בזו. ממשלו פועל לטוות רשת של השקעות משותפות, אמריקאיות, ישראליות ומפרציות, בתחומים כמו אנרגיה מתחדשת, נמלים, ומרכזי נתונים. התוצאה: שלום שמונע על ידי תשואה. במונחי טראמפ, זו הנדסה של peace dividends מוחשיים: רווחים הנמדדים במטרים רבועים, קילומטרים של כבלים ומגוואטים של אנרגיה.
המפה החדשה של השלום
המבנה השכבתי הזה, דיפלומטיה כגישה, תשתיות כחיבור, והשקעות כעיגון, מייצר לוגיקה חדשה של שלום אזורי. בעוד שבעבר הוא הושתת על אמון בין מנהיגים, כעת הוא מבוסס על תלות הדדית בין תשתיות. ככל שהכלכלה והטכנולוגיה משתלבות זו בזו, כך קטן הסיכוי לחזרה לאיבה.
זהו שינוי פרדיגמטי: השלום החדש מבוסס על זרימה מתמדת, של סחורות, מידע ואנרגיה. לוגיסטיקה הופכת לכלי מדיני, שרשרת אספקה מחליפה קווי גבול. התוצאה היא מעגל יציבות: תנועה יוצרת שגשוג, שגשוג מזין אינטרסים משותפים, ואלו מונעים מלחמות.
מבקריו של טראמפ רואים בגישה זו ציניות, הפיכת המדיניות החוץ האמריקאית לעסקי נדל״ן. אך יש בה גם תובנה: שלום איננו מתקיים ברוח אלא בקרקע. לאורך ההיסטוריה, הסכמים החזיקו מעמד רק כאשר הם עוגנו בתשתיות, בהשקעות ובתלות כלכלית הדדית.
מנקודת מבט זו, מלבד תיוווך השלום על ידי טראמפ וקושנר, הם בנו אותו והפכו את הדיפלומטיה ממערכת של אמון למערכת של נכסים. ובכך, ייתכן שהם לא רק שינו את פני המזרח התיכון, אלא את השפה עצמה של מדיניות החוץ המודרנית. בסופו של דבר, שלום שאפשר לבנות עליו, פשוט מחזיק מעמד יותר משלום שנשאר על הנייר.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת פרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
