דעה
הכלכלה שמאחורי הקוטג': השיעור שסמוטריץ' פספס בדרך
נושא החלב בישראל מעניין במיוחד, משום שבניגוד למדיניות ״סל למדינה״ של ברקת, שהוא רעיון מטופש, ללא בסיס כלכלי, כאן יש סימוכין כלכליים לטענות של משרד האוצר. משק החלב בישראל נבנה מלכתחילה במסגרת כמעט קומוניסטית לחלוטין, ועם השנים ברור שחייבים לשנות את המנגנון. האוצר צודק בנקודת המוצא: מחירי החלב בישראל גבוהים בהשוואה לאירופה. לפער הזה יכולות להיות שלוש סיבות עיקריות: חוסר יעילות של המשק המקומי; רווחיות מופרזת של הרפתנים (או בנרטיב הפופוליסטי - חקלאים הנוהגים במרצדס ונופשים בחו״ל); או מבנה שוק שונה בתכלית. האפשרות השלישית היא הרלוונטית: בעוד שבאירופה החקלאות נהנית מסבסוד ישיר מסיבי, בישראל אין תמיכה כזו. לכך יש להוסיף את העלויות הייחודיות לישראל - רגולציה מחמירה, עלויות כשרות והוצאות ביטחון.
לגבי האפשרות הראשונה, היא לא נכונה כי התפוקה לפרה בישראל היא מהגבוהות בעולם. לגבי האפשרות השנייה - כבר הבנתם שזו בדיחה. נשארת האפשרות השלישית, והיא הרלוונטית לשוק החלב בישראל. אז האם ביטול המכסים ופתיחת השוק ליבוא חופשי הם המדיניות הנכונה? שימו לב: הסכמי סחר חופשי מתמקדים בעיקר במוצרי תעשייה. בחקלאות, מדינות רבות מבינות שמדובר לא רק בייצור מזון, אלא גם בשמירה על הקרקע ועל ביטחון המזון. בעת מלחמה, סחר חופשי עלול להפסיק לתפקד. לכן, באיחוד האירופי מסבסדים את החקלאות ישירות. הדרך היעילה לעשות זאת היא באמצעות סובסידיות לחקלאים ולרפתנים. בישראל, מסיבות היסטוריות, לא רצו לתת סובסידיות ישירות. לכן נוצר משק ריכוזי שבו המדינה קובעת מחירים, מכסות, ומטילה מכסים גבוהים על יבוא. התוצאה: המחיר לצרכן גבוה יותר מאשר באירופה. מכאן גם הלחץ של משרד האוצר לרפורמה.
רפורמה היא דבר נכון, אבל היא חייבת להיות הדרגתית. כפי שהיה בהסכם עם האיחוד האירופי בשנות ה-80, כאשר התעשייה קיבלה כ-10 שנים להסתגל לשינויים. שינוי אמיתי מחייב תכנון לטווח של 5–10 שנים. אבל נראה שסמוטריץ׳ מעוניין להצטייר כאיש מעשה כאן ועכשיו, ותכנון ארוך טווח פחות מעניין אותו. הרי בעוד שנה, סביר שלא יהיה בכנסת, ואולי יעבור לתפקיד בכיר במגזר העסקי.
אם תתקבל ההצעה לפתוח את השוק ליבוא ולהפחית את המחיר שמשולם לרפתנים, ישראל צועדת לאסון גיאופוליטי (ולא כלכלי). כל העולם ידע שנהפכנו תלויים ביבוא חלב. ביום שבו תפרוץ מלחמה (וההסתברות לכך, לצערנו, אינה נמוכה), מדינות עלולות לסגור בפנינו את אפשרויות היבוא בכוונה. האם זו המדיניות שסמוטריץ רוצה? הדרך הנכונה היא לפתוח את השוק בהדרגה: לבטל את הפיקוח על כמויות ומחירים, לבחון מחדש את מדיניות הממשלה כלפי המחלבות, ובעיקר, לעבור ממדיניות קומוניסטית של שליטה ישירה למדיניות מערבית של התערבות דרך סובסידיות.
צריך גם לומר את האמת: לא ראיתי מרצדס ולא פורשה ליד רפתות. הרפתנים בקושי מתפרנסים. צדק חברתי פירושו להפסיק ללחוץ עליהם דרך המחיר. יש גם הבדלים גדולים בין רפתנים פרטיים לבין רפתות בקיבוצים ובמושבים, והמדיניות צריכה להביא זאת בחשבון. לכן היה עדיף לא להכריע בנושא החלב ערב בחירות, אלא לגבש מדיניות ארוכת טווח לאחר מכן.
הכרעות אסטרטגיות לא אמורות להתקבל בצל שיקולי בחירות, אך אם האוצר מתעקש על הישג מיידי, להלן מתווה ביניים: 1. הפחתת מחיר החלב לצרכן בכ-10% באופן מיידי. 2. פיצוי מלא לרפתנים באמצעות סובסידיה ישירה. 3. מיתוג הסובסידיה כ״מענק שמירה על הקרקע״ ותקצובה באמצעות הסטת כספים קואליציוניים. רפתות בקו עימות יזכו לתוספת ״ביטחון לאומי״.
מר סמוטריץ, שמחתי לשמוע שהכלכלנים במשרד האוצר מצטטים את מודל היתרון היחסי משיעורי מסחר בינלאומי. זהו אכן המודל הראשון שאנו מלמדים. מודל זה מראה שעדיף לייבא מוצרים שאיננו מייצרים ביעילות.
אבל בקורס יש עוד ארבעה מודלים המסבירים מתי מוצדק להתערב במסחר בינלאומי ולהמשיך לייצר מקומית:
1. כאשר מדובר במוצר חיוני בזמן מלחמה, ואי-אספקתו עלולה לשמש ככלי מלחמה נגד המדינה.
2. כאשר לייצור יש השפעות חיצוניות (מודל הדבורים והתפוחים). במקרה של רפתות, החקלאים שומרים על הקרקע ולעיתים גם על הגבולות.
3. כאשר מתרחש שינוי טכנולוגי עמוק, אזי עדיף להמתין עם רפורמות דרמטיות.
4. כאשר קיימים כשלים בשוק, כגון כוח מונופסוני של קונים או מתווכים (למשל מחלבות, שחלקן בבעלות סין, מדינה שעלולה בעתיד להיות עוינת).
פתיחה פרועה לייבוא אינה מהפכה, אלא הרס. בתקציב הנוכחי, המעוות ממילא, בחר שר האוצר להיות ״חכם״ פוליטית במקום להיות צודק כלכלית. אך במקרה של משק החלב, ניתן לשלב בין השניים: סובסידיה ישירה תגן על החקלאים, תוריד את המחיר לצרכן, ותשמור על נכס אסטרטגי של מדינת ישראל.
פרופ' אליס ברזיס, מומחית למסחר בינלאומי, ומנהלת הפורוםהישראלי מאקרו-כלכלה, באוניברסיטת בר-אילן.
