המערכת לא מוכנה: ישראל דוהרת במהירות אל משבר הזדקנות האוכלוסייה
רק לאחרונה פורסם שתוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם - 83.8 שנים בממוצע. זהו הישג מרשים המושג בזכות רפואה מתקדמת, טכנולוגיות חדשות ושיפור באורחות החיים. אך מאחורי המספר הגבוה מסתתרת מציאות מורכבת: תוחלת החיים הבריאה של הישראלים נמוכה בכשמונה עד עשר שנים מתוחלת החיים הכוללת. המשמעות היא שחלק גדול מהשנים שאנו "מרוויחים" מלווה בהתמודדות עם מחלות כרוניות, ירידה בתפקוד ותלות גוברת בזולת.
ישראל מזדקנת במהירות. בתוך פחות משני עשורים אחד מכל שישה ישראלים יהיה בן 65 ומעלה. כיום חיים בישראל כ-1.2 מיליון זקנים, וב-2045 המספר צפוי לעבור את שני המיליונים. אך למרות הגידול החד באוכלוסייה המבוגרת מערכת הבריאות אינה מדביקה את הקצב. כבר היום 60% מהמאושפזים במחלקות הפנימיות הם בני 65 ומעלה, ו-41% מהזקנים חיים עם שלוש מחלות כרוניות לפחות. כ-100 אלף מוגדרים סיעודיים, ומספרם עתיד להכפיל את עצמו בעשור הקרוב. שיעור האשפוזים החוזרים בקרב בני 75 ומעלה גבוה במיוחד, ומעיד על רצף טיפול לקוי ושיקום שמתחיל מאוחר מדי.
המציאות בשטח מצביעה על מערכת הנמצאת בעומס מתמשך. תפוסת המיטות גבוהה כל השנה, לא רק בעונות העומס, והצפיפות במחלקות הופכת לעניין שבשגרה. ההזדקנות המואצת, לצד שיעור מיטות נמוך של 3 לאלף נפש לעומת 4 במדינות ה-OECD יוצרים תרחיש של "תאונה ידועה מראש" – מבוגרים הזקוקים לטיפול דחוף ימתינו שעות וימים על כיסאות במסדרונות; זמני ההמתנה לשיקום יתארכו, וזקנים יאבדו יכולות שניתן היה לשמר אילו הטיפול היה מתחיל בזמן.
למשבר הבריאותי מתווסף משבר חברתי. מעל 900 אלף ישראלים משמשים כמטפלים עיקריים בהוריהם המזדקנים. רבים מפחיתים משרה או נאלצים לעזוב עבודה. העומסים הפיזיים, הנפשיים והכלכליים המוטלים על המשפחות עצומים – וככל שהאוכלוסייה תמשיך להזדקן, הנטל יגדל עוד יותר.
מעבר לכך, קיימת תופעה שקופה אך מושרשת - גילנות במערכת הבריאות. לעיתים מדובר בהנחה שגויה ש"לא כדאי להשקיע במבוגרים", ולעיתים בהעדפה סמויה של צעירים בתיעדוף טיפולי ושיקומי. מאז מלחמת "חרבות ברזל" התופעה התחדדה וצעירים זוכים לשיקום מהיר ומלא, בעוד זקנים ממתינים זמן ארוך יותר - לעיתים עד אובדן יכולת שניתן היה להציל. כך נוצר בפועל "תור כפול" – אחד לצעירים, ואחד למבוגרים. זו אינה בעיה רפואית, אלא אפליה על רקע גיל, הנוגעת באופן ישיר באיכות חייהם, בבריאותם ולעיתים אף בחייהם של המבוגרים.
גם בתחום כוח האדם המשבר עמוק. בישראל רשומים רק כ-700 רופאים גריאטריים מומחים, ומתוכם פעילים בפועל סביב 400 בלבד - פחות ממחצית הנדרש. חסרים אלפי אנשי מקצוע במערך הסיעוד, הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק והטיפול הביתי. ללא תוכניות הכשרה מואצות ותמריצים משמעותיים, לא יהיה מי שיטפל במאות אלפי הזקנים החדשים. לכאורה, הטכנולוגיה יכולה להוות פתרון כמו טלה-רפואה, ניטור מרחוק, בינה מלאכותית ושיקום בית, אך פערי ההטמעה והנגישות גדולים. חלק מהשירותים אינם מותאמים לאוכלוסייה המבוגרת, חלק מורכבים מדי, וחלק כלל לא זמינים. במקום לצמצם פערים, הטכנולוגיה לעיתים מגדילה אותם.
הנתונים, המחקרים וההתראות ידועים כבר שנים. נדרש שינוי ממדיניות ריאקטיבית שמגיבה למשבר, למדיניות פרואקטיבית המתמקדת במניעה. מניעה ראשונית לעידוד אורח חיים בריא; מניעה שניונית באמצעות שיקום מהיר ונגיש; ומניעה שלישונית לשימור איכות החיים גם בגיל הזקנה. זו השקעה הכרחית שתמנע עומסים כבדים והוצאות עצומות בעתיד - ואם לא נקבל החלטות היום, המראות הקשיים במסדרונות בתי החולים יהיו רק הפרולוג למה שיקרה כאן בעוד עשור.
זה הזמן להשקיע בתוכנית לאומית מתוקצבת עם לוחות זמנים ויעדים מחייבים שתגדיל תשתיות, תחזק את הרצף הטיפולי ותציב את האזרחים הוותיקים במרכז. זה הזמן לשאול את עצמנו האם מוסכמות שאנו חיים איתן כבר שנים רבות, המהוות חלק מחוק ביטוח בריאות ממלכתי, עדיין רלוונטיות לתקופתנו, דוגמת נוסחת הקפיטציה, אחריות משרד הבריאות על האשפוז הסיעודי ועוד.
הזדקנות האוכלוסייה אינה "בעיה של אחרים". זו המציאות העתידית של כולנו. אם נמשיך לדחות החלטות, נעמוד בפני משבר שלא יהיה ניתן לבלום. אך אם נפעל עכשיו – בעקביות, בשיתוף כל הגורמים ובתכנון מושכל– עדיין אפשר לשנות, ולבנות מערכת שמכבדת את האזרחים הוותיקים ומבטיחה להם טיפול הולם, אנושי ומכובד.
ד״ר אורלי ברק-צפריר היא מנהלת ביה"ח השיקומי והמערך הגריאטרי, בבי"ח איכילוב. יוסי היימן הוא מנכ״ל ג׳וינט-אשל
