כשהרכבת של השגרה לא מחכה לכולנו
זה קורה שוב - אותה נשימה מוחזקת, ואחריה ניסיון לחזור לשגרה. חירום, ואז שגרה. מבצע, ואז שגרה. אזעקות - ואז פתאום שוב חוזרים לעבודה, למסגרות, לפגישות זום, כאילו לא קרה כלום.
אבל לא כולנו חוזרים באותו הקצב.
עבור חלק מאיתנו - אנשים ונשים עם מוגבלות, וגם כל מי שחייו נשענים על יציבות, רצף ותמיכה – החזרה לשגרה עלולה להרגיש כמו ניסיון לעלות על רכבת שנסעה בלי לחכות. התחנה מתרוקנת, הדלתות נסגרות, והרגע הזה שבו "כולם ממשיכים" - עלול להשאיר מישהי או מישהו מאחור, עומדים על הרציף עם תיק ביד, תוהים אם עוד תגיע רכבת שתעצור.
יש מי שהשגרה עבורם אינה מובנת מאליה, אלא משהו שנבנה בקפידה: צוותים מוכרים, פעולות חוזרות, שפה מותאמת, לוחות זמנים ברורים.
ובחירום - כל אלה נקטעים.
אבל גם אחריו - הם לא תמיד שבים. לא כולם חוזרים באותו הזמן, לא כל המסגרות נפתחות, לא תמיד יש מתנדבים, ולפעמים המטפל או המטפלת במילואים או פשוט לא חזרו. לא תמיד יש הסבר מותאם למה קרה - או למה פתאום שוב שקט.
והגוף זוכר. גם כשהאזעקות מפסיקות - הנפש עוד דרוכה.
יפעת, צעירה בת 24 עם מוגבלות קוגניטיבית, התכוננה במשך שבועות לקורס מקצועי חדש. התרגשה, סיפרה לכולם, בחרה מה תלבש. ביום שבו היה אמור להתחיל - נשמעה אזעקה. אחריה עוד אחת. ואז הודיעו שהקורס נדחה עד להודעה חדשה.
עבור יפעת, הדחייה לא הייתה רק שינוי ביומן. היא הייתה סדק. כשהקורס נפתח לבסוף - היא כבר לא באה. "אם כל פעם מבטיחים לי משהו ואז מבטלים - אני כבר לא רוצה לחכות" היא אמרה לי.
ואני חשבתי: כמה מהר הרכבת המשיכה לנסוע. וכמה מעט שאלו - מי נשארה על הרציף?
או עידו, ילד אוטיסט בן עשר, שרגיל לפתוח כל בוקר עם אותו לוח תמונות של סדר הפעולות - קמים, מתלבשים, אוכלים, יוצאים להסעה.
כשהתחילו האזעקות - הלוח התבלבל. ההסעה לא הגיעה. אבא נשאר בבית, אמא בלחץ. הבית היה מלא קולות, אבל אף אחד מהם לא הסביר לו מה קורה.
עבור עידו, כל יום נוסף בלי הסבר ברור הוא כאוס שמצטבר. כשהשגרה חזרה - הוא לא הצליח להירגע. הוא התפרץ, סירב לצאת מהבית. כשהמורה חייכה ואמרה "איזה כיף שחזרנו", עידו לא חייך בחזרה. הוא לא ידע שחזרנו. אף אחד לא תרגם לו את זה.
הצוות בבית הספר עצר. שלפו שוב את הלוח. צילמו מחדש את התחנות שחזרו. הכינו מראש לוח “חירום ושגרה” שיהיה ברור גם בפעם הבאה (לא עלינו).
רק אחרי יומיים - עידו חזר לחייך.
אנשים ונשים עם מוגבלות הם לא “הצד השני” של השגרה. הם חלק בלתי נפרד ממנה -מתוכנו. כשאנחנו חוזרים בלעדיהם, זו שגרה קטועה.
קהילה מכלילה אמיתית נבחנת דווקא ברגעים שבהם הכי קל לשכוח. כי כשכולנו חווים חירום, כולנו צריכים גם חזרה. אבל לא לכולנו יש את הכלים, המילים, התמיכה - או מי שיראה שנשארנו מאחור על הרציף.
גישות רבות בתחום הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית ובראשן מחקרי החוסן הקהילתי (community resilience) מלמדות שההתאוששות ממשבר אינה תלויה רק בסיום האירוע עצמו - אלא באופן שבו החברה מצליחה לאפשר חזרה הדרגתית, בטוחה ומותאמת לכל חברות וחברי הקהילה.
עבור אנשים ונשים עם מוגבלות, שגרה אינה דבר מובן מאליו: היא בנויה ממערכות תמיכה, מאנשי קשר מוכרים, ממידע מונגש. כשכל אלה נקטעים - לא מספיק להכריז ש"הוסרו ההגבלות".
אם אין תיווך, התאמות, או המשכיות של מערכות התומכות בשגרה - מה שנתפס כרגיעה עבור רוב הציבור, עלול להפוך עבורם למצב של חוסר ביטחון מתמשך או למשבר חדש שנוסף לזה הקודם.
אז מה אפשר לעשות?
רגע לפני שהדלתות נסגרות, אפשר להאט. להסתכל סביב. לראות אם יש מישהו שנשאר על הרציף. לפעמים, בלי שנרגיש, גם חלקים מאיתנו נשארים שם. עם התיק ביד, עם הלב שעדיין במתח.
אנשים ונשים עם מוגבלות הם אולי הראשונים שנשארים בתחנה, אבל הם לא היחידים. וכשאנחנו בוחרים לחכות יחד לרכבת הבאה - אנחנו לא רק מכלילים, אנחנו אנושיים. נוכל לשאול, את עצמנו ואת הסובבים אותנו, האם יצרנו מרחבים שמאפשרים חזרה הדרגתית ובטוחה? האם דיברנו על מה שקרה בצורה נגישה ומובנת? האם דאגנו לחוט ולמחט, כדי שכל אחת ואחד יוכלו לתפור את תפרי השגרה שנקרעו?
כי שגרה היא לא רק יעד- היא תהליך. ולתהליך הזה צריך קצב, הקשבה ומקום. הגיע הזמן שנהיה התחנה שמחכה לכולם ולכולן - לא הרכבת שנוסעת בלי להסתכל אחורה.
נטע רוסו היא עובדת סוציאלית, המחלקה לאנשים ונשים עם מוגבלות, החברה למתנ"סים
