"בדרך להוכחת שיתוף בנכסים חיצוניים: יחסים הרמוניים או בגידה – מה כדאי?"
טיב הנישואין שהגיעו לסיומם כשיקול לצורך הוכחת שיתוף בנכסים חיצוניים שהצטברו טרם הנישואין או לאחריהם אם התקבל בירושה או במתנה
ס' 5 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 קובע כי עם התרת הנישואין או עם פקיעתם (עקב מוות) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. חריג לכך הנם נכסים שכונו בפסיקה "נכסים חיצוניים" שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
ואולם, עם השנים פותחה בפסיקה "הלכת השיתוף הספציפי". על פי הלכה זו, בהתקיים נסיבות מסוימות הכוללות "דבר מה נוסף", "דבר מה" שהנו מעבר לקיומם של חיי נישואין, יכול שיתגבש בין בני זוג שיתוף אף בנכסים חיצוניים.
הלכת השיתוף הספציפי זכתה לעיתים להתנגדויות ולעיתים לתמיכה בפסיקה השונה. קיימת גישה הנוטה לתמוך בהכללת נכסים חיצוניים בגדרי חזקת השיתוף, אולם מאידך קיימת גישה מסויגת וזהירה יותר השוללת הכללתם.
אולם, על אף העדר אחידות זו, במשך השנים גובש בפסיקה מתווה שמטרתו יצירת שיקולים/קריטריונים אחידים, ככל הניתן, לצורך יציקת תוכן למונח "דבר מה הנוסף". בעניין זה נקבע כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו של מבקש השיתוף בנכסים חיצוניים. עוד נקבע לא אחת, כי מדובר על מבחן עובדתי התלוי בנסיבות המקרה ובשיקולים המהווים חלק מהדין האזרחי. שיקולים המחייבים הן את בתי המשפט השונים והן את בתי הדין הרבניים. בית המשפט העליון חילק שיקולים אלו לשניים. שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף כגון: מקור הנכס (מתנה או ירושה), סוג הנכס כגון "בית מגורים", מועד צבירת הנכס, האם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם, מהי התנהלותם הכלכלית של בני הזוג, האם נטלו בני הזוג משכנתא משותפת, האם העניקו בני הזוג בטוחות משותפות, האם ביצעו הצדדים יחדיו השקעות משותפות בנכס וכו'. שיקולים אחרים הם אלו הקשורים בבני הזוג, כגון: משך נישואי בני הזוג, האם הנישואין היו הרמוניים, האם ישנם ילדים משותפים, מהי מערכת היחסים הכלכלית של בני הזוג, האם בעלי חשבונות משותפים/נפרדים וכו'.
ודוק, בפסיקה חדשה, נוצר הרושם, לכאורה, כי חל "ריכוך" בנטל להוכחת השיקולים האמורים לצורך החלת שיתוף בנכסים חיצוניים. דומה כי משתקפת מגמה המרחיבה את היקף הנכסים החיצוניים שיש לכלול תחת חזקת השיתוף וזאת כאשר נוצרים בין בני זוג יחסים קנייניים, דינמיים, גמישים ומשותפים המצדיקים כרסום בזכות הקניין של מי מבני הזוג (זכות אשר עוגנה בסעיף 4 לחוק יחסי ממון).
מגמה זו בלטה, לאחרונה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת פסק דין (נשוא ערעור על בית המשפט לענייני משפחה) אשר אושר בבית המשפט העליון בבעמ 3674/21 פלונית נ' פלונית (12.08.2021). באותו עניין דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-58 שנים ולהם 5 בנות משותפות. בשנת 2018 נפטר המנוח והותיר אחריו צוואה על פיה הוריש ל- 5 בנותיו בלבד את נכסיו החיצוניים הרשומים על שמו בלבד (שאינם דירת מגורים ושהתקבלו במתנה). בעניין זה אשת המנוחה הגישה תביעה לסעד הצהרתי לבית משפט לענייני משפחה על מנת שיורה על היותה שותפה לנכסים אלו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האישה ביחס לנכסים שהתקבלו במתנה. אולם, ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב התקבל ואף אושר, כאמור, על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 12.08.2021.
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי ה"נכס חיצוני" (שאינו דירת המגורים או העסק המשפחתי) המוחזק כל השנים באופן מובהק בנפרד על ידי בן הזוג מקבל המתנה/ירושה, הנו משותף לאישה. נקבע כי אין די בקביעה שמקור הרכוש שנרשם ע"ש הבעל המנוח נובע ממתנות שאביו העניק לו והעובדה שנכסים אלו נרשמו ע"ש המנוח בלבד, על מנת לשלול את הכללתם של נכסים אלו תחת כנפי חזקת השיתוף. בית המשפט המחוזי נתן משקל בעיקר לנסיבות המקרה על פיהן היה מדובר בנישואין ראשונים, ארוכי טווח שהתנהלו ללא "מהמורות". במצב זה קבע בית המשפט המחוזי כי כל עוד לא גילה בן הזוג דעתו, באופן ברור, כי אין בכוונתו לשתף ברכוש "החיצוני", הוא אינו יכול להסתמך על רכוש זה בעת הפרידה או הפטירה.
צא ולמד כי על אף הכרחיות הוכחת "דבר מה נוסף" הרובץ על הטוען לשיתוף (באותו מקרה האישה), הכריע בית המשפט המחוזי בפסק דין, שאושר על ידי בית המשפט העליון, בעיקר בהתבסס על מהותם וטיבם של חיי הנישואין כנישואין הרמוניים וארוכי טווח. ואולם, מאידך, הטיל בית המשפט המחוזי סוג של "נטל" על האיש להבאת אינדיקציות "ברורות" המוכיחות כי לא ראה באישה שותפה לרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים כתוצאה ממתנות שהתקבלו ושנרשמו על שמו בלבד.
סוגייה זו מעלה את השאלה האם היפוכו של מצב, קרי נישואין קשים "שאינם הרמוניים" הכוללים, למשל, בגידה, יש בהם כדי להקשות את הנטל לצורך הוכחת שיתוף בנכסים חיצוניים. לכאורה אמור להיות קשר הפוך, כפי שנישואין הרמוניים מהווים שיקול ה"מחזק" את יכולת הוכחת השיתוף בנכסים חיצוניים, כך, לכאורה, נישואים שנגמרו עקב בגידה "מחלישים" את יכולת הוכחת השיתוף בנכסים חיצוניים. האמנם?! ברי כי התשובה על כך שלילית.
בעניין זה, בית המשפט העליון, ביום 24.06.2021, בעניין דנגץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בדעת רוב (כאמור בפסק דינה של כבוד הנשיאה א' חיות), התערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול ואף חזר בו מפסק דינו מיום 18.11.2018, בבג"ץ 4602/13 ובבג"ץ 9780/17 (פסק דין אשר זכה לכינוי "פסק דין הבוגדת"). נקבע, בין היתר, כי יתכנו נסיבות "חריגות וקיצוניות" אשר עשויות לפגום בהתגבשות הסכמת השיתוף מלכתחילה (כגון פגמים בכריתה לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). פגמים כאלה עשויים להתרחש, למשל, אם מתברר כי השיתוף נוצר בנסיבות של ניצול מצוקה נפשית של בן הזוג המשתף, המגיעות כדי עושק או כפייה. עוד למשל, פגמים אלו עשויים להתרחש כאשר בן הזוג המשתף מגלה ברבות השנים כי משנהו ניהל לכל אורך חיי הנישואין "חיים כפולים" עם אדם אחר, והם עשויים להצדיק את ביטול השיתוף הספציפי שעליו הוסכם. אולם, הדגיש בית המשפט העליון, כי בנסיבות אלו אין המדובר על שלילה למפרע של השיתוף בשל אירועים התרחשו לאחר התגבשות השיתוף. ההפיך, על בן הזוג הטוען לבטלות השיתוף להוכיח 3 תנאים מצטברים: האחד, כי אותו "אירוע מפרק" קדם להיווצרות השיתוף. השני, כי הוא לא היה מודע לאירוע בזמן אמת. השלישי, כי אילו היה יודע עליו, לא היה מסכים ליצירת השיתוף. במילים אחרות, קבע בית המשפט העליון בהלכה חדשנית, כי כאשר במהלך חיי הנישואין מתגבש שיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג, לא ניתן לשלול בדיעבד את הזכות המוקנית בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות הזכות, ובכלל זה בגידה של בן זוג אחד במשנהו. אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש חיצוני.
