המשולש החברתי, קהילתי, מדיני: המפתח לצמיחה ולחוסן לאומי ביום שאחרי
ישראל מצויה בימים מכריעים, שנראים כתחילתו של סיום המלחמה הקשה בתולדותיה. חזרתם של החטופים החיים ושלבי השבתם של החללים מעוררים אנחת רווחה לאומית ותחושת תקווה זהירה. אך לצד ההקלה, חשוב לומר ביושר: המלחמה אולי מסתיימת, אך ההתמודדות האמיתית שלנו, כחברה, כקהילה וכפרטים, רק מתחילה.
השיקום החברתי והנפשי איננו רק משימה מוסרית, אלא גם כלכלית ואסטרטגית. מדינה שאינה מטפלת בזמן בטראומה, באובדן ובקהילות שנשחקו, משלמת על כך בעתיד באובדן פריון, בעלויות בריאות, בהעמקת פערים ובפגיעה בצמיחה. השקעה בחוסן האנושי היא השקעה בתשתית היצרנית של ישראל, בתפקוד המשק ובכושר ההתמודדות של הכלכלה עם אי ודאות ומשברים עתידיים.
האתגר שמולנו איננו רק ביטחוני, אלא חברתי ונפשי בקנה מידה לאומי. על המדינה, החברה האזרחית והמגזר השלישי להיערך כעת למאמץ שיקום ממושך, לא רק של מבנים ותשתיות, אלא של אנשים. שיקום חברתי אפקטיבי הוא השקעה שמניבה תשואה כלכלית ארוכת טווח, בדיוק כמו השקעה בתשתית פיזית או אנושית. העמותות וארגוני החברה האזרחית כבר נושאים על גבם חלק עצום מהעומס הכולל טיפול במשפחות, ליווי לנפגעי חרדה, חיזוק קהילות, ובחלק גדול מהמקרים כמעט ללא סיוע ממשלתי. אסור להשאיר את האחריות הזאת רק בידיהם.
מאחורי המספרים מסתתר סיפור של שבר עמוק. בבוקר ה־7 באוקטובר נרצחו יותר מ־1,200 ישראלים באירוע הטרור הקשה בתולדות המדינה, 201 נחטפו לעזה: גברים, נשים, ילדים וקשישים. מאז, במהלך הלחימה, נהרגו למעלה מ־900 חיילים, כל כך הרבה משפחות איבדו את היקרים להן ביותר, ועשרות אלפים חיים היום עם פציעות קשות, בגוף ובנפש. עשרות אלפי אזרחים פונו מבתיהם במשך חודשים ארוכים, קהילות שלמות בדרום ובצפון התרוקנו ורבבות לוחמים חזרו הביתה כשהם נושאים עימם זיכרונות קשים ופצעים שיישארו איתם עוד שנים. כל זאת לא ניתן לשכוח רק כי המלחמה הגיעה לסיומה.
השיקום של החברה הישראלית הוא גם מנוע צמיחה לטווח ארוך: הוא מאפשר יצירת תשתיות חברתיות כלכליות שיחזקו את שוק העבודה, את המערכת החינוכית ואת כושר ההתמודדות של האזרחים. השקעה בחוסן היום מפחיתה בעתיד את עלות המשבר הבא ומייצרת יציבות מקרו כלכלית.
בשלב הזה נדרשת חשיבה מערכתית רחבה, הנשענת על מענים נפשיים בחסות המדינה ובשילוב ארגונים חברתיים, ועל שיתוף פעולה בין כל הצלעות של המשולש החברתי, קהילתי, מדיני: המדינה שאחראית להנהיג, לממן ולכוון, החברה האזרחית והעמותות שפועלות מהשטח ברוח אנושית ובגמישות והקהילות המקומיות, הלב הפועם של החברה הישראלית שמעניקות את תחושת השייכות, האמון והביטחון היומיומי. שיקום חכם, מתואם ומדוד כלכלית, הוא השקעה שתניב חזרה אמון ציבורי, יציבות חברתית וצמיחה בת קיימא. רק פעולה מאורגנת לאיגום ותכלול המשאבים והמענים הללו ניתן יהיה להיות ערוכים למשבר חברתי עתידי מאחר וחוסן בונים בשגרה ולא בעת חירום ובכך ליצור תהליך ריפוי אמיתי.
זו איננה קריאה לביקורת, אלא קריאה לאחריות משותפת. המלחמה הזאת נגעה בכל אחד ואחת מאיתנו ולכן גם השיקום צריך להיות של כולנו. האחריות הלאומית לא מסתיימת בהגנה על הגבולות, אלא נמדדת גם ביכולת להחזיר את תחושת הביטחון הפנימי, בבית, בלב ובנפש.
כדי למנוע קריסה חברתית בשנים הקרובות, המדינה חייבת לגבש תוכנית ריפוי ושיקום לאומית, ברורה, מתוקצבת וארוכת טווח.
זו צריכה לכלול:
● הקמת רשות ייעודית לשיקום חברתי ונפשי, שתתכלל את כלל הגורמים המטפלים.
● הרחבה דרמטית של מערך בריאות הנפש הציבורי ותקצוב קבוע לעמותות השטח.
● חיזוק הרשויות המקומיות כעוגן קהילתי ראשון במעלה.
● תוכנית ממשלתית לחיזוק הקשר בין המדינה למגזר השלישי, מתוך הבנה שהחוסן הלאומי נבנה מהשילוב ביניהם.
השקעה באדם היא השקעה במשק. המלחמה אולי תסתיים, אבל המסע שלנו כחברה רק מתחיל. אם נדע להשקיע לא רק בביטחון או בתשתיות, אלא גם באמון, בקהילה ובנפש נוכל להתחיל לרפא את עצמנו ולבנות מתוך הכאב עתיד אנושי, חזק וצומח יותר.
בני לייזר הוא מנכ"ל עמותת מרכז אלה לסיוע נפשי במקרה של אובדן וטראומה
