האנרגיה הירוקה מגלגלת מיליארדים - אבל הפריפריה נשארת מאחור
שוק האנרגיה המתחדשת בישראל מגלגל עשרות מיליארדי שקלים. אלא שמבנה השוק מבטיח שכמעט אף שקל מהעושר הזה לא יישאר במקום שבו האנרגיה מיוצרת. זה אינו כשל נקודתי, אלא תוצאה ישירה של מדיניות קרקע ומכרזים שמנתקת בין הפריפריה, שבה מוקמים הפרויקטים, לבין המרכז - שבו נצבר הערך הכלכלי. זו אינה תקלה רגולטורית. זה חוסר תשומת לב ושיקוליים מדיניים
המספרים ממחישים את גודל ההזדמנות ואת גודל ההחמצה. ענף הקלינטק והאנרגיות המתחדשות בישראל נאמד כיום בכ־30-40 מיליארד שקל בשווי החברות הבורסאיות בלבד. בשנת 2024 הותקנו בישראל כ־900 מגה־ואט סולאריים, בהשקעה של 6-9 מיליארד שקל. עד 2030 צפויות, על פי החלטות ממשלה והחלטות תומכות של רשות החשמל, להתווסף עוד כ־8,000 מגה־ואט. זהו אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים של המשק הישראלי.
אלא שכ־75% מהפרויקטים הללו קמים ויקומו בדרום הארץ, בצפון ובבקעה ובעיקר בדרום. בפועל, כ־3.5 גיגה־ואט מחוברים בדרום ועוד כ־2.2 גיגה־ואט בצפון. הקרקע, השטח וההשפעות הסביבתיות נמצאים בפריפריה - אבל רוב הכסף זורם למרכז. במילים פשוטות: הפריפריה מספקת את הקרקע והסיכון, והמרכז קוצר את הערך הכלכלי.
הרשויות המקומיות באזורים הללו נהנות מהכנסות של כ־11 מיליון שקל בשנה מארנונה והישובים החקלאים מרוויחים משותפויות ושכירות קרקעות בהיקף של כ־30 מיליון שקל בשנה ואף יותר. במקביל, החברות המפעילות, שמרביתן יושבות במרכז הארץ, מחזיקות בשווי שוק מצטבר של עשרות מיליארדי שקלים. אלה רק החברות הבורסאיות; לצידן פועלות חברות רבות נוספות שאינן ציבוריות, כך שסביר להניח שמדובר במיליארדים נוספים שאינם נמדדים. הפער הזה אינו מקרי. הוא נבנה בלי לתת את הדעת לפערים הללו.
ה“שוק חופשי שעובד” הזה מנציח את הפערים ולא מתקן אותם. זה שוק שמתוכנן כך: הקרקע נשארת בפריפריה, ההכנסות זורמות למרכז.
הרשויות המקומיות שאין להן זיקה לקרקע כמעט ואינן יכולות להשתתף במשחק. אזורי התעשייה שסביבן ממוכרזים על ידי רשות מקרקעי ישראל, והן נאלצות להסתפק בהתקנות סולאריות על גגות בדו־שימוש ובהכנסות ארנונה זעומות. כך נוצר מצב שבו גם כשהפרויקט פועל בשטח הרשיות - הערך הכלכלי לא נראה בפועל. הרשויות הופכות למארחות של פרויקטים רווחיים, מבלי להיות שותפות אמיתיות בערך שהם מייצרים. רוכבים על גבם של אנשים שבאמת צריכים את זה ועושים בשביל הפרויקטים האלה המון.
משרד האנרגיה מנסה לסייע באמצעות תוכניות התייעלות, התקנות גגות, עמדות טעינה ותאגידים עירוניים. אלה צעדים חשובים, אך מורכבים מאוד, איטיים ובעיקר כאלה שאינם נוגעים בכשל המבני: היעדר יכולת של הרשויות המקומיות להשתתף בערך הכלכלי של השוק הסולארי.
המהלך שיכול לשנות את התמונה אינו תקציבי, אלא רגולטורי. אם רשות מקרקעי ישראל תאפשר זיקה לקרקע, ללא מכרז, לרשויות שבתחומן מתוכננים מכרזים סולאריים גדולים - בעיקר בדרום, בצפון ובבקעה -ניתן יהיה להשאיר חלק משמעותי מהערך הכלכלי בפריפריה. מדובר בשטחים שיוגדרו כשטחי אגירה ותחנות משנה, שהם תנאי הכרחי להקמת פרויקטים סולאריים רחבי־היקף. בלי השטחים הללו, הפרויקטים פשוט לא קמים.
במצב כזה, כל חברה שתזכה במכרז תחויב לבצע עסקה עם הרשות המקומית שבתחומה מצוי השטח. רמ״י תוכל לקבוע קריטריונים שיבחנו את התמורה לרשות - בין אם באמצעות תשלום על הקרקע ובין אם דרך הצטרפות חלקית להשקעה. לא סבסוד, לא מענק - אלא חלוקה הוגנת יותר של ערך.
מניתוח נתוני דוח רשות החשמל עולה שככל שהרשות המקומית פריפריאלית יותר ומדורגת נמוך יותר במדד הסוציו־אקונומי, כך שיעור ההתקנות הסולאריות בתחומה נמוך יותר באופן מובהק.
הפוטנציאל הכלכלי ברור. בנגב בלבד קיימים כ־33 אלף דונם של אזורי תעשייה מאושרים וריקים. אם שליש מהם יופנו לפרויקטים סולאריים, או אם לרשויות תינתן זיקה לשטחי אגירה ותחנות משנה במכרזי רמ״י, ההכנסות יוכלו להתקרב להכנסות מארנונה של אזורי תעשייה במרכז הארץ ולאפשר השקעה בחינוך, בתרבות, בפיתוח עירוני ובשירותים לתושב.
האנרגיה הירוקה כבר כאן, והכסף הגדול כבר זורם. אם גם הפעם המדינה תבחר שלא לתקן את מנגנון חלוקת הערך, היא לא רק תחמיץ הזדמנות סביבתית - אלא תמשיך לייצר צמיחה שמעמיקה פערים במקום לצמצם אותם.
דורית בנט היא מייסדת ויו"ר משותפת כנס האנרגיה המקיימת של ישראל - אילת אילות
