בלעדי
ביהמ"ש: עשרות המיליונים של קשיש שנפטר יועברו לחברת ילדותו - ולא לבן משפחתו
קשיש הוריש את כל רכושו לחברת ילדות שעימה חידש את הקשר לאחר שאשתו נפטרה; בן דודתו התנגד, וטען בין השאר כי הצוואה זויפה; השופטת דחתה את טענות קרוב המשפחה, וקבעה כי "לא היה קשר אישי כלשהו בין השניים, אף לא באופן מינימלי"
רכושו ונכסיו של קשיש ערירי הנאמדים ב-25 מיליון שקל לפחות יועברו לחברת ילדות עמה חידש קשר בשנת חייו האחרונה, ולא לבן דודתו שלא שמר עימו על קשר במשך עשרות שנים. כך קבעה השופטת יוכבד גרינוולד-רנד מבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה. "כשכספי ירושה מופיעים, קרובי משפחה מתגלים", קבעה השופטת.
הקשיש המנוח היה נשוי במשך עשרות שנים, ואשתו שהיתה כל עולמו נפטרה בשנת 2020. לאחר מותה חש המנוח כי עולמו חרב עליו וכי הוא נותר לבדו בעולם. לבני הזוג לא היו ילדים.
מפסק הדין עולה כי בני הזוג המנוחים ניהלו עסקים שזכו להצלחה רבה. בעקבות כך צברו נכסים רבים, בהם נדל"ן בשווי גבוה. לאחר פטירת רעייתו, יצר המנוח קשר עם מכרתו משכבר הימים עמה גדל בילדותו והכיר את משפחתה.
כתשעה חודשים לאחר פטירת רעייתו, ערך המנוח צוואה בכתב יד במסגרתה הוריש את כל רכושו לחברת הילדות. הוא נפטר כחודש לאחר עריכת הצוואה. חברת הילדות ביקשה לקיים את צוואת המנוח ובית המשפט מינה גנאולוג לצורך איתור יורשיו הפוטנציאלים של הקשיש.
בבדיקה התגלה כי למנוח יש בת דודה שהודיעה כי אין לה עניין בעיזבון; ואולם אחיה, בן דודתו של המנוח, הודיע כי בכוונתו להתנגד לצוואה. הוא טען כי הצוואה זויפה, וכי מצבו הקוגניטיבי של הקשיש לא איפשר לו לחתום עליה.
חברת הילדות טענה באמצעות עוה"ד בעז קראוס ונועה בינדר שטיינברג ממשרד עורכי דין קראוס המתמחה בצוואות, כי בינה לבין המנוח שרר קשר חם וקרוב, שמקורו עוד מימי ילדותם. עוד טענה כי הקשר המיטיב בין השניים הוא שהוביל את המנוח ליצור עמה קשר, לאחר פטירת אשתו. היא הדגישה כי מנקודת זמן זו ואילך, הקשר בין השניים הלך והתהדק, ולאורך תקופה מסוימת הם אף התגוררו יחד, והיא סייעה לו בבישול ובענייני היום-יום.
עוד טענה כי לאחר פטירת המנוח, איש מלבדה לא דאג לסידורי הלוויה והמצבה, ואיש לא הגיע לביקור תנחומים. אף עובדה זו מעידה, לטענתה, כי היא היתה האדם הקרוב ביותר למנוח לפני פטירתו, וכי לא בכדי - הוא הוריש לה את כל רכושו. לדבריה, המתנגד לצוואה הוא אמנם בן דודתו של המנוח, אך מעולם לא היה בקשר עמו, אף לא קשר קלוש, ולכן לא ברור מהיכן הוא שואב תעוזה להתנגד לצוואה.
מנגד טען בן הדודה כי הוא יורש על פי דין, שכן הוא שאר בשרו היחיד של המנוח, מלבד אחותו שהסתלקה כאמור מהעיזבון. לדבריו, המכרה של הקשיש הכירה אותו באופן קלוש, וניצלה את מצבו השברירי לאחר פטירתו אשתו לצורך "השתלטות" על עזבונו העתידי תוך מעשי זיוף והתחזות.
השופטת לא קיבלה טענות בן הדודה, ודחתה את טענתו בדבר זיוף חתימת המנוח על גבי הצוואה. כמו כן קבעה כי המנוח היה כשיר לערוך את צוואתו. לדברי השופטת, הקשר בין הבן דודה לבין המנוח היה ביולוגי בלבד: "לא היה קשר אישי כלשהו בין השניים, אף לא באופן מינימלי". השופטת שאלה את בן הדודה במהלך המשפט: "ועם ע' (הקשיש המנוח, ל"ד) אין קשר כל השנים האלה? לא שלום-שלום, לא חג שמח, לא שנה טובה?". בן הדודה השיב שלא.
השופטת קבעה כי במהלך כל חייו בן הדודה "לא שמר על קשר כלשהו עם המנוח, אף לא באופן מינימלי. הוא נפגש עמו פעמים ספורות, כפי הנראה במהלך שנות הילדות או הבגרות המוקדמת, ומאז לא ראה אותו כלל. מעולם לא שוחח טלפונית עם המנוח. אף בעיתות משבר או מלחמה, נותר בעיסוקיו השונים, בלי שחלפה בקרבו המחשבה להתעניין בשלומו של המנוח. במרוצת עשרות השנים לא ידע דבר אודות חייו של המנוח. הוא אף לא ידע כי היה נשוי או אפילו אם היה חי או מת. האם לכך 'בן משפחה' ייקרא?".
"טוב חבר קרוב מבן דוד רחוק"
השופטת שאלה עוד שמא סבור בן הדודה כי "קשר הדם בין השניים גובר על רצונו המפורש של המנוח, אשר נכתב ונחתם בדם ליבו, בעודו כשיר קוגניטיבית לעשות כן". באשר לחברת הילדות קבעה השופטת כי לאחר פטירת אשתו, היה הקשיש כמעט בגפו, וחברת הילדות "שהציפה זיכרונות ילדות, היא היחידה שהייתה לו משענת, וסייעה לו לצלוח את אבלו הכבד".
לבסוף קבעה השופטת כי "צוואתו של המנוח משקפת במדויק את רצונו. ואת רצונו של המנוח - יש לכבד". היא הוסיפה כי "טוב חבר קרוב מבן דוד רחוק". לפיכך הורתה על דחיית ההתנגדות לצוואה שהגיש בן הדודה.
יש לציין כי קיים הליך משפטי נוסף באשר לצוואת אשתו המנוחה של הקשיש שנפטר שטרם ניתן בו הכרעה.
עוה"ד קראוס ובינדר שטיינברג מסרו בתגובה: "פסק הדין מעביר מסר ברור - רצון המנוח אינו הפקר. צוואה היא ביטוח לרצונו האחרון של אדם, ולא הזמנה להתדיינות אינטרסנטית מצד קרובי משפחה רחוקים שצצים לפתע רק לאחר מותו של אדם. בית המשפט קבע באופן חד משמעי שהצוואה נערכה מרצון חופשי, ושהקשר בין המנוח לבין הזוכה היה אמיתי ועמוק. הצדק נעשה – ורצונו של המנוח כובד במלואו.
עורך דין שייצג את קרוב משפחתו של המנוח מסר בתגובה: "פסק הדין מוטעה מיסודו. הגשנו עליו ערעור וכן בקשה לעיכוב ביצוע".
