הצעירים המוכשרים שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לפספס
הרקע שממנו באנו לא אמור לקבוע לאן נוכל להגיע. אבל בישראל של 2026, הוא עדיין משפיע, במידה רבה. צעיר שגדל בבית להורים בעלי השכלה אקדמית, שיודע אילו אפשרויות פתוחות בפניו ואיך להגיע אליהן, ושנהנה מביטחון כלכלי ותמיכה מהסביבה, מתחיל מנקודת פתיחה שונה מצעיר מוכשר לא פחות, שגדל במשפחה מעוטת אמצעים והוא הראשון במשפחתו ששוקל ללמוד באקדמיה.
הפער אינו בכישרון, בשאפתנות או בנכונות לעבוד קשה. הוא בהזדמנויות שניתנו להם. וזו אינה רק שאלה של צדק חברתי. במדינה שהמשאב החשוב ביותר שלה הוא ההון האנושי, זו גם שאלה כלכלית.
אנחנו פוגשים צעירים וצעירות מוכשרים, שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי מאתגר, שעבורם השכלה גבוהה אינה מסלול מובן מאליו, ורובם דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתם.
הניסיון שלנו מלמד שמלגת לימודים לבדה אינה מספיקה. כדי שהשכלה גבוהה תהפוך למנוע של מוביליות, צריך להסתכל על המכלול: האפשרות להגיע לאקדמיה, היכולת להתמיד ולהצליח בתואר שדורש השקעה, ועד להשתלבות במקצוע מבוקש שבצדו שכר גבוה.
לשם כך נדרשת מעטפת רחבה: תמיכה כלכלית, ליווי אישי, תמיכה אקדמית ורגשית, פיתוח מיומנויות רכות ומקצועיות, קהילה תומכת, והכנה לעולם הקריירה. המטרה אינה רק לסיים תואר, אלא לתרגם את ההשכלה להזדמנות בשוק העבודה ולשינוי במסלול החיים.
מחקר שנערך על בוגרי תוכנית מושל ממחיש עד כמה השינוי יכול להיות משמעותי. כ-60% מהורי הבוגרים מגיעים מעשירון ההכנסה הנמוך בישראל, וכ-86% מהבוגרים מגיעים לעשירוני ההכנסה הגבוהים, מרוויחים בערך פי שלושה מהכנסת הוריהם כבר במשכורת הראשונה, ובכ-20% גבוהה מזו של צעירים בעלי מאפיינים דומים שלא השתתפו בתוכנית.
המספרים האלה מספרים סיפור גדול יותר משכר בלבד. הם מראים שאפשר לשנות בתוך דור אחד מסלול שנראה לעיתים קבוע מראש, וכך לייצר מוביליות כלכלית בין-דורית.
והתועלת אינה רק לאותו הפרט. בוגר כזה צפוי לשלם לאורך חייו כ-4 מיליון שקל במסים. כלומר, השקעה שמאפשרת לצעיר לממש את הפוטנציאל שלו מגדילה את ההון האנושי, את הפריון ואת בסיס המס של המדינה, ומצמצמת תלות עתידית במערכות התמיכה של המדינה. לפיכך, המדינה מרוויחה פעמיים: יותר אזרחים יצרניים שמשתתפים בכלכלה, ופחות צורך בתמיכה כלכלית.
היכולת של כלכלת ישראל להמשיך לצמוח תלויה במהנדסים, רופאות, חוקרים, יזמיות ואנשי מקצוע בתחומים עתירי ידע. בישראל יש צעירים רבים בעלי יכולת ופוטנציאל שהדרך שלהם למקצועות האלה קשה משמעותית בגלל הרקע שממנו הגיעו. הכישרון נמצא בכל חלקי החברה הישראלית. השאלה היא האם אנחנו יודעים לזהותו, והאם אנחנו מאפשרים לו להתממש.
אוהד גרוס
(צילום: תוכנית מושל)
שוויון הזדמנויות אינו הורדת הרף. אותם צעירים צריכים להתקבל למוסדות, לעמוד באותן דרישות, ולהתחרות על אותם מקומות עבודה. האחריות שלנו כחברה אינה להבטיח להם הצלחה, אלא לאפשר להם הזדמנות אמיתית להשיג אותה.
אם ישראל רוצה להמשיך להיות "סטארט-אפ ניישן", לא מספיק למדוד כמה חברות הוקמו, כמה הון גויס וכמה אקזיטים נרשמו. אנחנו צריכים לשאול גם כמה מהכישרון שקיים בחברה הישראלית אנחנו מצליחים לממש.
כמה צעירים שהיו הראשונים במשפחתם להגיע להשכלה גבוהה הצליחו להשתלב במקצועות איכותיים ומבוקשים? כמה משפחות הצליחו בתוך דור אחד לשנות משמעותית את מצבן הכלכלי? וכמה ילדים גדלים היום בבית שבו עומדות בפניהם אפשרויות רחבות יותר מאלה שעמדו בפני הוריהם?
מוביליות כלכלית אינה רק סיפור הצלחה של אדם אחד. היא משנה את עתידה של משפחה, משפיעה על הדור הבא ומחזקת את החברה והכלכלה כולה. הכישרון נמצא בכל מקום. ההזדמנות עדיין לא. זו האחריות שלנו לשנות את זה.
אוהד גרוס הוא מנכ"ל תוכנית מושל
